בש"פ 9518/07 אמין טאהא נ. מדינת ישראל

1.

שני עררים, שהדיון בהם אוחד, על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את שני העוררים עד לתום ההליכים נגדם. שני העוררים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות הריגה וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

על פי הנטען, ב-8.9.07 בשעת לפנות בוקר בחוף הים סמוך לראש הנקרה פרצה תיגרה, על רקע של מה בכך, בין שני העוררים לבין המתלונן מחמוד שהיה במקום עם נערה. מחמוד הזעיק לעזרתו חברים שלו שהיו באזור, וביניהם אחיו המנוח חוסאם ובן דודו אחמד, והקטטה השתלהבה. במהלך התיגרה תקפו שני העוררים את חוסאם המנוח ודקרו אותו במברג שתי דקירות בחזהו. בטרם התמוטט הספיק חוסאם לקרוא לעזרה אח בן דודו אחמד. האחרון ניסה לתקוף את העוררים באגרוף, אולם הם נעצו גם בו את המברג בחזהו. חוסאם ואחמד הובהלו לבית החולים. חוסאם נפטר כתוצאה מהדקירות שנדקר על ידי העוררים, לאחמד נגרמה חבלה חמורה בחזהו.

במקביל להגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את שני העוררים עד לתום ההליכים. במהלך הדיון טענו סנגורי העוררים, כי חומר החקירה אינו עולה כדי ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם.

בית המשפט קמא (כבוד השופט ר' שפירא), לאחר שבחן את מכלול חומר החקירה, מצא כי הוא עולה כדי ראיות לכאורה, וכי עילת מעצרם של שני העוררים קמה מתוך המסוכנות הנודעת מהם עקב המעשים והעבירות המיוחסים להם, שכן "נסיבות העבירה, לרבות הקלות הבלתי נסבלת שבמעשי העוררים הובילו לאיבוד חיי אדם ופציעת אחר, מלמדת על מסוכנות גבוהה ובולטת".

נוכח זאת, ולאור העובדה שלאחר ביצוע המעשים נמלטו העוררים מהמשטרה והסגירו עצמם רק כחלוף יומיים, מצא בית המשפט כי לא תסכון לשניהם חלופת מעצר, זאת הואיל ו"את מסוכנותם ניתן לאיין רק כשאלה נמצאים מאחורי סורג ובריח. העבירות בהן מואשמים העוררים הינן חמורות וכן נסיבות ביצוען. לא ניתן להמר על בטחון הציבור ולשחררם לחלופת מעצר".

בפני ערריהם של העוררים על אותה החלטה.

2.

בפתח הדיון בעררים הודיעו הסנגורים כי אין הם חולקים יותר על קביעות בית המשפט קמא לעניין הראיות הלכאוריות להוכחת המיוחס להם בכתב האישום. עם זאת, לטענת שניהם מצביעות הראיות הלכאוריות על נסיבות ביצוע המעשים הנטענים ברמה שאינה שוללת את היתכנות חלופות המעצר בעניינם.

למצער, נסיבות המעשים כעולה לטענתם מהראיות הלכאוריות מצדיקות בחינה מדוקדקת של נסיבותיהם האישיות, ולשם כך ראוי היה כי בטרם יחליט בית המשפט על מעצרם ייבחנו הדברים בתסקירי מעצר שיערכו בעניינם.

עיינתי איפוא גם אני בעיקרי הראיות הלכאוריות, ומסקנתי למקרא הדברים דומה בעיקרה למסקנות בית המשפט קמא. נפתח ונאמר, כי קיימת תשתית ראיות לכאורית משמעותית להתרחשות במהלכה נדקר המנוח חוסאם למוות ובן דודו אחמד נדקר בחזהו, שעה ששני העוררים היו היחידים במחיצתם המיידית.

העורר אמין טהא ( להלן: אמין ) מסר בהודעתו, כי העורר השני, עיסאם, הוא זה שדקר באמצעות המברג את המנוח ואת אחמד. חברם של שני העוררים, עלי אבו שנב, שהגיע עמם למקום האירוע, מסר בחקירתו כי שני העוררים הם שדקרו את המנוח ואת אחמד. המברג, ועליו דם שזוהה כדמו של אחמד, נמצא לאחר מכן במכוניתו של עלי אבו שנב, בה נמלטו העוררים מהמקום.

שני עדים שהיו סמוך לזירת הדקירות, הבחורה מרי ועדי זביידי, מתארים את ארוע תקיפת המנוח על ידי שני אנשים, אשר ניתוח לכאורי מעלה כי הם העוררים. עלי אבו שנב מוסר בהודעתו כי לאחר הדקירות הגיע עיסאם למכוניתו ובידו מברג, ומסר כי דקר שני אנשים.

3.

הסנגורים טוענים כי ממכלול הראיות הלכאוריות עולה תמונה של תיגרה רבת משתתפים, אשר ראשיתה דוקא בתוקפנות מאיימת של המנוח וחבורתו כלפי העוררים שנאלצו להגן על עצמם. לטענתם, מחומר החקירה עולה לכאורה כי העוררים עצמם גם הם נחבלו במהלך התיגרה.

נסיבות אלה שוללות, לטענתם, התיחסות אל העוררים כאל בריונים מועדים הששים אלי קרב ואלימות. אדרבא, לשניהם עבר נקי מפלילים ושניהם מתפרנסים למחייתם וחיים במסגרות משפחתיות ונורמטיביות. אחד מהם שירת בעבר כלוחם מג"ב. לאור כל זאת, מן הראוי הוא כי תיבחן האפשרות להשגת מטרות המעצר בעניינם בדרך של חלופת מעצר.

לטענת הסנגורים, העוררים לא נמלטו מהמשטרה. אדרבא, מיד כשנודע להם כי המשטרה מחפשת אחריהם הם פנו לעורכי דינם והסגירו עצמם למשטרה.

4.

על פי הנטען – והמוכח לכאורה – חברו שני העוררים יחדיו לסידרת דקירות בצוותא בשני קורבנותיהם. האחד נפטר והשני נפצע בחזהו. דקירות אלה בגוף קורבנותיהם בוצעו כתוצאה מסכסוך של מה בכך ועל לא כלום. גם אם התרחשו הדברים בלהט הריב וחילופי הדברים והדחיפות ששררו במקום, השימוש שנעשה לפתרון הסכסוך במברג חד והתוצאה הקטלנית שבאה בעקבות כך מלמדים על פני הדברים כי המדובר באנשים מהירי חימה שאינם נרתעים מדקירות קטלניות בחזה יריביהם.

התוצאה הקטלנית ממחישה את עוצמת הסכנה הגלומה במי אשר מסוגל לכך. עניינה של מסוכנות זו אינו בתכנון מוקדם של מעשה הדקירות והקטילה, אלא דווקא בספונטניות ובקלות הבלתי נסבלת שבה שלחו ידם לסכין או למברג ונעצוהו בניצים עמם. דווקא חוסר הפשר וחוסר התוחלת שבנמהרות ובנפשעות תגובה שכזו – הם המעידים לכאורה על המסוכנות הנודעת לציבור ולשלומו ממי שביצע מעשים אלה, שמא ישוב ויבצע מעשים דוגמתם בויכוח בתיגרה או בהתלהטות אחרת שיקלע אליה.

מקובלת עלי השקפת בית המשפט קמא כי למסוכנות שכזו לא תסכון חלופה שאינה מעצר.

לאור זאת, אני דוחה את העררים.