בש"פ 9601/09פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן ), אשר בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ה' נאור ) לדחות את בקשתו של העורר לאסור על פרסום שמו ופרטים מזהים לגביו.

1.

העורר חשוד בביצוע עבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית בשתי קטינות בנות 16 שהן חברותיהן של בנותיו התאומות. ביום 16.11.2009, במסגרת דיון שנערך בבית משפט השלום בבקשה להארכת מעצרו של העורר, נדחתה בקשתו להורות על איסור פרסום פרטיו המזהים. ערר שהגיש העורר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 25.11.2009. בהחלטתו, ציין בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין, בחינת האיזון שבין האינטרס שעניינו מניעת הנזק הצפוי להיגרם לעורר ולבני משפחתו עקב פרסום פרטיו המזהים של העורר, לבין האינטרס הציבורי בפומביות הדיון – מובילה למסקנה כי ידו של האינטרס האחרון על העליונה. בבחינת איזון זה, התחשב בית המשפט, בין היתר, באופי וטיב העבירות שהעורר נחשד בדבר ביצוען, בנזק שצפוי להיגרם לו ולבני משפחתו עקב הפרסום, ובהיקפו של חומר החקירה שנאסף נגדו. עוד נקבע כי הנזק הצפוי לעורר אינו שונה בעצמתו מהנזק העלול להיגרם לאדם אחר הנחשד בביצוע עבירת מין, וכי נוכח טיבן של העבירות והראיות לכאורה יש להעדיף את קידום החקירה וגילוי האמת, באופן שפרסום שמו עשוי להביא להגשתן של תלונות נוספות ולחיזוק הראיות בעבירות בהן נחשד. בד בבד עם דחיית הערר, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע החלטתו עד ליום 30.11.2009, על-מנת לאפשר את הגשתו של ערר זה.

2.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי. במסגרת הערר טוען העורר כי המציאות החדשה שנוצרה בעידן המחשב, המאפשרת שליפה מהירה של נתונים הנוגעים לפרט, מחייבת חשיבה חדשה ואיזון חדש בדיני הפרסום. עוד נטען כי לא ניתן משקל מספיק לפגיעה בכבוד האדם שהיא פועל יוצא מן הפרסום. העורר מוסיף כי נוכח כך שהחקירה המשטרתית בעניינו כבר הגיעה לסיומה, הרי שאין טעם להביא לפרסומם של פרטיו המזהים, באשר תכלית הפרסום הינה לעודד קורבנות פוטנציאליים אחרים להגיש תלונות נגדו, ובכך להביא לקידום החקירה. להשקפתו,

בית המשפט המחוזי לא נתן את הדעת לחולשת חומר החקירה שנאסף נגדו, המבוסס בעיקר על תלונותיהן הכבושות של שתי נערות שלא ביקשו להגיש תלונה נגד העורר מיוזמתן, אלא עשו כן רק בעקבות לחץ שהופעל עליהן מצד הוריהן וחוקרי המשטרה. כן מציין העורר, בהקשר זה, כי המתלוננות המשיכו לקיים יחסים חברתיים עימו ועם בני משפחתו אף לאחר ביצועם הלכאורי של המעשים שהעורר נחשד בדבר עשייתם – דבר שיש בו כדי להשליך על שאלת אמינותן. מוסיף העורר וטוען, כי מאחר שהמעשים המיוחסים לו מצויים במדרג הנמוך ביותר של עבירות המין, ממילא פוחתת עוצמת האינטרס שבחשיפת שמו. לעומת זאת, פרסום שמו ופרטיו המזהים עשוי לגרום לנזק חמור לו ולבני משפחתו. בהקשר זה מדגיש העורר כי מאחר שהוא עוסק בהוראת נהיגה לפרנסתו, ומכיוון שפרסום שמו עשוי להניא תלמידים פוטנציאליים מלפנות אליו לצורך לימוד נהיגה, הרי שפרסום פרטיו עשוי לגרום לו לנזק כלכלי קשה. כן מציין העורר כי אחת מבנותיו סובלת ממחלה נוירולוגית המושפעת מלחצים נפשיים, וכי דבר הפרסום עלול להביא להרעה במצבה הבריאותי.

בדיון שנערך בפניי טענה ב"כ המדינה כי דין הערר להידחות. לטענתה, מעיון בהוראת סעיף 70(ה1)(1) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) עולה כי איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, הינו חריג שיש להורות עליו רק במקרים נדירים. כן טענה כי בענייננו לא הוכיח העורר כי דבר פרסום פרטיו המזהים עתיד לגרום לו נזק חמור במידה המצדיקה איסור פרסום. עצמת הטענה הנוגעת לפגיעה במשלח-ידו של העורר נחלשת, לשיטת ב"כ המדינה, בשים לב לכך שחלקם של המעשים המיוחסים לו בוצעו במהלך שיעורי נהיגה "מאולתרים" שערך למתלוננות. ב"כ המדינה הוסיפה וטענה כי במקרה זה יש לייחס משקל נכבד לאינטרס הפומביות, וזאת נוכח טיבו ומשקלו של חומר החקירה שנאסף נגד העורר, הכולל את הודעות המתלוננות, הודעות העורר עצמו, הודעות בתו של העורר ומסרונים בעלי תוכן מיני שהעורר שלח לאחת המתלוננות. לבסוף, ביקשה ב"כ המדינה להדגיש כי חוקרי המשטרה עודם סבורים כי פרסום פרטיו המזהים של העורר עשוי להביא לאיתור קורבנות נוספים.

3.

לאחר שעיינתי בערר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. עקרון פומביות הדיון, המעוגן בסעיף 3 ל חוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68(א) ל חוק בתי המשפט , מורה אותנו כי ככלל יש לנהל את ההליכים המתנהלים בפני בית המשפט בפומבי, וכי הפרטים הנוגעים להליכים אלו – לרבות פרטיו של חשוד בהליך פלילי – יזכו לפרסום (בש"פ 5759/ 04 תורג'מן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 658, 664 (2004) (להלן: עניין תורג'מן )). הוראת סעיף 70(ה1)(1) ל חוק בתי המשפט מתירה לבית המשפט לחרוג, במקרים מסוימים, מכלל הפרסום - וזו לשונה:

"(ה1) (1)

בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום".

על חשוד המבקש מבית המשפט לחרוג מכלל הפרסום, ולהורות על איסור פרסום פרטיו המזהים, מוטל הנטל הכבד לשכנע את בית המשפט כי עוצמת הנזק שצפוי להיגרם לו עקב פרסום שמו, מצדיקה את הסטייה מכלל הפרסום ואת הפגיעה בעקרון חופש הביטוי המונח בבסיס כלל זה (עניין תורג'מן , בעמ' 666). על-מנת לעמוד בנטל זה, על מבקש איסור הפרסום להראות כי צפוי להיגרם לו נזק חמור במיוחד העולה על הנזק הרגיל הנגרם לאדם עקב כך ששמו נקשר לחשדות מן הסוג הנדון (בש"פ 1105/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2005) (להלן: עניין כהן ); בש"פ 2884/06 בן דב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.5.2006)). עידן המחשב והשלכותיו, עליהן עמד בא-כחו המלומד של העורר בטיעוניו, לא השתנו מאז ניתנו ההלכות האמורות. לפיכך לא מצאתי עילה לעיין מחדש בנקודת האיזון שנקבעה בפסיקת בית משפט זה.

4.

מן הכלל אל הפרט: פרסום שמו של העורר בענייננו צפוי להסב נזק של ממש לכבודו ולשמו הטוב, כלכל אדם הנחשד בביצוען של עבירות פליליות. עם זאת, לא שוכנעתי כי נזק זה עולה על הנזק הרגיל הכרוך בפרסום שמו של חשוד בביצוע עבירות מעין אלה, וכי הוא מצדיק, במקרה שלפנינו, את הסטייה מעקרון הפומביות ומכלל הפרסום. אכן, פרסום שמו של העורר עשוי להביא, מטבע הדברים, לפגיעה במקור פרנסתו כמורה לנהיגה, ואף לגרום לבני משפחתו לקושי ולמבוכה. בהקשר זה, בוודאי שאין להקל ראש במצוקתה הבריאותית של בתו של העורר. על אף האמור, נראה כי האינטרס הציבורי מצדיק, במקרה זה, לא לחרוג מכלל הפרסום. העורר נחשד בביצוען של עבירות מין, וכבר נקבע בעבר כי פרסום פרטי זהותו של חשוד בעבירות מעין אלה עשוי להביא לקידום החקירה על-ידי איתורם האפשרי של קורבנות עבירה נוספים (עניין תורג'מן , בעמ' 667; עניין כהן ; בש"פ 4231/07 גורליק נ' מדינת ישראל – משטרת נהריה (לא פורסם, 24.5.2007)). שיקול זה מקבל משנה תוקף נוכח כך שמשלח-ידו של העורר מחייב קרבה יומיומית לאוכלוסיה המורכבת מפרטים הקרובים בגילם לגילאי המתלוננות, וכי חלקם של המעשים שהעורר נחשד בעשייתם התבצעו, לכאורה, במהלכם של שיעורי נהיגה "מאולתרים". במסגרת האיזון שבין אינטרס החשוד לאינטרס הציבורי בפרסום, יש לתת את הדעת אף על משקלו הראייתי הלכאורי של חומר החקירה שנאסף נגד החשוד במהלך החקירה המשטרתית, ובעניין זה נקבע כי "ככל שהראיות מוצקות ומבוססות הן יותר – קרא: קרב והולך מועד הגשתו של כתב אישום – כן גדל האינטרס הציבורי הפרטיקולרי בפרסום פרשת זהותו של החשוד, ולהפך" (עניין תורג'מן , בעמ' 668). דומה, על פני הדברים, כי זהו המצב בעניננו. בהקשר זה אף ציינה ב"כ המדינה כי המדינה מתעתדת להגיש כתב אישום בזמן הקרוב, וגם שיקול זה תומך, כאמור, בהתרת הפרסום. נוכח טעמים אלה, נחה דעתי כי במקרה שלפנינו, אין אינטרס העורר גובר על אינטרס הציבור שבפומביות הדיון ובפרסום פרטיו של החשוד בביצוע העבירה,

ועל כן לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אוסיף ואציין כי אף לא מצאתי טעם מספיק להיעתר לבקשתו של העורר לפרסום חלקי ומצומצם של פרטיו המזהים.

5.

בשולי הדברים אבקש להעיר כי משהוחלט מטעמים הנוגעים לגופם של דברים כי אין עילה להיעתר לבקשה, לא ראיתי להכריע בטענת המדינה (שתלויה ועומדת גם בהליך אחר בבית משפט זה – בש"פ 286/08), שלפיה ההליך שלפנינו צריך להיות מסווג כבקשת רשות ערעור. למותר לציין, אפוא, כי אין בהחלטתי כדי להביע עמדה בסוגיה דיונית זו.

אשר על כן, הערר נדחה. צו איסור הפרסום הארעי שהוצא על-ידי ביום 30.11.2009 מתבטל בזה.