פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8102/10
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
העורר:
עו"ד ישראל מנדל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 4.11.2010 ב-עמ"י 4666-11-10 שניתנה על ידי כב' הנשיאה מ'
ארד
תאריך הישיבה:
כ"ז בחשון התשע"א
(4.11.2010)
בשם העורר:
עו"ד יעקב קמר
בשם המשיבה:
עו"ד נעמי לולב
החלטה
1.
בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני) הורה ביום 2.11.2010 על מעצר העורר לצרכי חקירה בגין עבירות של מעשים מגונים ועבירות נוספות וזאת עד יום 7.11.2010. בית המשפט דחה את בקשת העורר לאסור על פרסום שמו. העורר הגיש על כך ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים. בהחלטה מנומקת מהיום (כב' הנשיאה מ' ארד) דחתה את הערר על שני חלקיו. לבקשת העורר, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע הפרסום עד מחר בשעה 12:00. העורר הגיש היום ערר נוסף לבית משפט זה שנדון לפניי בשעות אחר הצהרים. עיינתי אף אני בחומר הראיות שהונח בפני שתי הערכאות שקדמו לי ונתתי דעתי גם להתפתחויות נוספות שאין מקום לפרטן. שמעתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר על שני חלקיו להידחות.
2.
בפתח הדברים אומר, כי אין מקום לתרעומת על אופן ניהול הדיון בבית משפט השלום. אכן, בית משפט השלום לא חייב את החוקר שהופיע בפניו לענות על שאלות רבות כדי שלא לפגוע בחקירה. מתוך עיון בתיק החקירה עולה, כי אכן לא היה מקום להורות על תשובות לשאלות האמורות. ואולם, זאת יש להדגיש: העלאת שאלות גם כשאין תשובה בצידן מפנה את תשומת לב בית המשפט לעניינים עליהם יש ליתן את הדעת בעת העיון בחומר החקירה ואין הדברים בגדר ברכה לבטלה. זכות עיון בחומר הראיות קמה כידוע רק לאחר הגשת כתב אישום. ממילא אין לחשוד זכות ל"עיון עקיף" מעבר למה שמחייב בית המשפט באמצעות החקירה.
עד כאן לעניין ההליך ומכאן לערר גופו.
3.
לאחר עיון בחומר שהועבר לעיוני תמימת דעים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלא היה מקום להתערבות בהחלטתו של בית משפט השלום. אכן קיים "יותר מחשד סביר" לביצוע עבירות של מעשים מגונים במספר נשים ולא זה השלב לקבוע מסמרות בשאלה האם כל העולה מחומר החקירה מגבש עבירה פלילית. המעט שאוכל לומר הוא שהמכלול אינו עולה בקנה אחד לכאורה עם טענת העורר שמדובר בתלונת סרק של מתלוננת ספציפית שניסתה לסחוט ממנו כספים.
4.
בצדק קבעו הערכאות שקדמו לי כי יש פעולות חקירה שיש לבצען בלא שהעורר יוכל במישרין או בעקיפין להשפיע על החקירה.
5.
אשר לבקשה לאיסור פרסום: עד היום היה איסור פרסום מכוח צווים ארעיים של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי אולם על פי שתי ההחלטות אין מקום לאיסור פרסום. גם בעניין זה דעתי כדעת הערכאות שקדמו לי. הקביעה שאין מקום לאיסור פרסום עולה בקנה אחד עם הקווים המנחים בפסיקתו של בית משפט זה [ראו למשל: בש"פ 9601/09 פז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.12.2009) ; בש"פ 2884/06 בן דב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.5.2006); בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.8.2004)]. אין ספק כי פרסום גורם צער רב לבני משפחתו של העורר ולעורר עצמו. מעת לעת חוזר ועולה ויכוח ציבורי בשאלת איסור פרסום שמם של החשודים אולם איסור הפרסום הוא חריג שבחריג. דווקא בעבירות מין אם חלילה יש מתלוננות נוספות בפוטנציה ישנה חשיבות ציבורית לפרסום [ראו: בש"פ 1105/05 עמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2005)]. אין המדובר, כטענת העורר, במציצנות גרידא.
6.
סוף דבר: לא ראיתי מקום להיעתר לערר זה.
ניתנה היום, כ"ז חשון, תשע"א (4.11.2010).
ש ו פ ט ת