בש"פ 9651/08 מרדכי שנדגאוקר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

המבקש הורשע – על פי הודאה במסגרת הסדר טיעון – בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, הפקרה לאחר פגיעה והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. ביום 12.11.2007 נגזר עונשו של המבקש ל-18 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו (12.4.2007) ו-18 חודשים מאסר מותנה. בנוסף נפסל המבקש מהחזקת רשיון נהיגה למשך שנתיים מתום המאסר. ביום 16.11.2008 הגיש המבקש את הבקשה שלפניי. מתוך הבקשה עולה כי הארכת המועד מתבקשת לשם הגשת ערעור על הרכיב של גזר הדין שעניינו פסילה מהחזקת רשיון נהיגה. נטען בבקשה כי בתקופת שהייתו במאסר ניהלה רעייתו של המבקש את כל המטלות עבורו, והיא לא הבינה כי יש להגיש ערעור תוך 45 ימים ממתן גזר הדין. לדבריו, כשפנתה רעייתו לעורך הדין שייצג את המבקש נאמר לה שהערעור יוגש לאחר שחרורו. כן נטען כי לא היה באפשרותו של המבקש לשלם לעורך הדין בהיותו שקוע בחובות. המשיבה מתנגדת לבקשה.

2.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה הוגשה כמעט שנה לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. הכלל הוא כי גם בהליך הפלילי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). מבחן זה נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; בצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ובקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. בהקשר זה נפסק כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.

3.

במקרה שלפניי, הבקשה להארכת מועד הוגשה זמן ממושך לאחר המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. העיכוב הממושך פוגע באינטרס בדבר סופיות הדיון ובוודאות המשפטית. טענת המבקש כי השיהוי נעוץ בטעות לגבי המועד נטענה בעלמא. לא הונחה שום תשתית ממנה ניתן ללמוד על פשר הטעות. הגם שעסקינן בהליך פלילי, בו המבקש אינו נצרך ל"טעם מיוחד" להארכת מועד, אין בטענה כללית מעין זו -

כאשר המבקש היה מיוצג וכאשר יודע בפסק הדין המחוזי על זכות ערעור תוך 45 ימים - כדי להקים טעם כאמור. על כך יש להוסיף כי עיון בבקשה ובתגובה מעלה כי סיכויי ההליך קלושים. מדובר בערעור על רכיב של פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה נמוכה מתקופת הפסילה המינימלית הקבועה בסעיף 20 לפקודת התעבורה. אשר על כן, ספק רב אם ניתן למצוא פגם בגזר הדין המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

הבקשה נדחית.