בש"פ 9682/17 בלה מור יוסף נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה להעברת מקום דיון בת"פ 53067-12-16 מבית משפט השלום בבאר שבע לבית משפט השלום בנתניה.

2.

למבקשת מיוחסת עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בבקשתה הבהירה המבקשת כי היא כופרת במיוחס לה, וטענה כי אינה יכולה להגיע לדיון בשל מצבה הבריאותי, שאיננו יציב. המשיבה מתנגדת לבקשה. בתגובתה טענה המשיבה כי הדיון בהליך מושא הבקשה כרוך בהעדה של שמונה עדים מטעם התביעה, מתוכם חמישה שוטרים המשרתים באזור הנגב. לפיכך, נטען, שמיעת הדיון בנתניה, כמבוקש בבקשה, תשבית את עבודתם של חמשת השוטרים שייקראו להעיד למשך יום שלם. כן נטען כי המסמכים הרפואיים שצירפה המבקשת, הגם שמעידים הם כי הלה חולה בסכרת ובמחלות כרוניות נוספות, אינם מלמדים שאין ביכולתה להגיע לבית משפט השלום בבאר שבע.

3.

דין הבקשה להידחות. כאשר נאשם בהליך פלילי מבקש את העברת מקום הדיון בהליך נגדו, תוך שהוא כופר במיוחס לו בכתב האישום, תהא הנטייה, ככלל, שלא להיעתר לבקשתו. זאת מפאת ההכבדה על משאבי הציבור הכרוכה בהגעת עדי התביעה, ובהם אנשי משטרה, לבית המשפט אליו הועבר הדיון (בש"פ 3064/07 מזרחי נ' מדינת ישראל (23.4.2007)). אמנם, הודאת הנאשם אינ ה הנתון היחיד המשמש להכרעה בבקשות להעברת מקום דיון בהליכים פליליים , ויכול שיהיו שיקולים מערכתיים או נסיבות אישיות שיצדיקו היעתרות לבקשה גם בלא הודאה (בש"פ 4344/12 טאובליב נ' מדינת ישראל (8.7.2012)). אולם, בתיקים כגון אלה, מרכז הכובד הוא במקום ביצוע העבירה, ורק בנסיבות מיוחדות וחריגות תהיה הצדקה להיענות לבקשה להעברת מקום הדיון (בש"פ 2141/17 שמלוב נ' מדינת ישראל (9.3.2017); בש "פ 7489/16 דהאן נ' מדינת ישראל (26.9.2016)).

4.

הבקשה שלפניי אינה מגלה נסיבות חריגות כאמור לעיל ומשכך אינה מבססת עילה להעברת מקום הדיון. לא למותר לציין כי המבקשת זכאית לכפור במיוחס לה. אולם, ו מבלי להקל ראש במצבה של המבקשת, המסמכים שצורפו לבקשה אינם מעידים על היעדר יכולת מצד המבקשת להגיע לדיון בבית משפט השלום בבאר שבע, אלא מלמדים לכל היותר על חוסר נוחות שתהיה בכך. מסקנה זו נתמכת גם בנוסח הבקשה עצמה, כאשר לצד הטענה כי איננה יכולה להגיע לדיון בשל מצבה הרפואי ציינה המבקשת כי " המרחקים לא נוחים לי, ואני גרה בנתניה ".

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית.