בש"פ 981/97 בילאל סלמן נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום (ת.פ. 321/97), לפיו מיוחסת לו - יחד עם נאשם נוסף - עבירת הצתה של מגורון (קרוון) מאוכלס באמצעות בקבוקי תבערה.

עם הגשת כתב האישום, נתבקשה החזקת העורר והנאשם הנוסף במעצר עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה ומכאן הערר שבפני.

2.טענתו המרכזית של ב"כ העורר היא, כי אין בחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית מספקת, להוכחת זהותו של שולחו כמי שהשתתף במעשה ההצתה המיוחס לו; וזאת, לנוכח טענת האליבי שהעלה - לאחר שמסר הודייה מאולצת - אשר נתמכה בעדותה של רונאל סלמן (להלן: רונאל), שהיתה אתו בליל המקרה יחד עם עוד קרובים וחברים. המשטרה נמנעה מלחקור את עדי האליבי שעליהם הצביעה רונאל; וזאת, ככל הנראה, מתוך רצון שלא לכרסם בראיות הדלות העומדות לחובתו של העורר.

3.אכן, העורר ושותפו לאישום לא נעצרו בשעת מעשה, אלא - בשלב מאוחר יותר, על פי מידע מודיעיני; וכתב האישום מבוסס בעיקר על הודיות שמסרו העורר ושותפו לאישום במהלך חקירתם. ברם, בשלב זה אין דנים בהשגות כנגד קבילותן של ההודיות; ועל פני הדברים, מצוי בחומר החקירה אותו "דבר מה נוסף" הדרוש לאימות תכנן.

כן נכון הדבר, שהחוקרים נמנעו מלחקור את עדי האליבי המוזכרים בעדותה של רונאל. ברם, כאמור בהחלטה, על פני הדברים נראה, כי עדים אלה - כמו רונאל - אינם מסוגלים לדווח על מעשיהם של העורר וחברו בשעת ההצתה גופה , אלא - מתמקדים בפרק הזמן שקדם לאותה שעה ; ובתור שכאלה, אין בעדותם כדי לשלול מן ההודאות את כוחן הראייתי הלכאורי לביסוס החזקה במעצר עד תום ההליכים.

לא נעלם ממני כי אביו של העורר טוען שבנו ישן בבית בליל המקרה. ברם, בנסיבות הענין, אין בעדותו של האב כדי לשלול את האפשרות, שהעורר יצא מן הבית לביצוע ההצתה נושא האישום.

4.בנסיבות הענין, לנוכח ההודאות והדברים שהחליפו ביניהם העורר ושותפו לאישום בעימותים שקוימו ביניהם במהלך החקירה, רשאי היה בית המשפט המחוזי ליתן לראיות העומדות לחובת העורר את הבכורה, ולהעדיפן בשלב זה על פני עדויות האליבי. (עם זאת, תיטיב, כמובן, התביעה לעשות, אם תורה לרשום מפיהם על עדי האליבי את גרסתם ולא תסמוך על דבריה של רונאל בלבד.)

לאור האמור לעיל, לא מצאתי עילה להתערב במימצאו של בית המשפט המחוזי, בכל הקשור לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה המיוחסת לעורר ולקיומה של עילה להחזקתו במעצר עד תום ההליכים.

5.ב"כ העורר מוסיף וטוען, כי בעת ביצוע ההצתה נושא האישום היה העורר כבן שש עשרה בלבד, ללא עבר פלילי; ואין ראיה המצביעה על "מסוכנות" מצידו לשלום הציבור, אם ישוחרר בערובה. על כן, מן הראוי היה - לשיטת הסניגור - להסתפק בעניינו של העורר ב"חלופת מעצר", שתכלול תנאים מסייגים המאפשרים פיקוח על תנועותיו.

לא אוכל להיעתר לב"כ העורר. המעשה המיוחס לעורר, הוא כשלעצמו מצביע על מידה ואופי של "מסוכנות" השוללת חלופת מעצר; ולא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בענין זה. החזקת העורר במעצר, מכוונת לא רק לקידום פני הסיכון שהוא עצמו יחזור על המעשה או ידיח אחרים לביצוע מעשים דומים; אלא - גם לקבוע בהכרתם של עבריינים בכוח את החומרה שבמעשים אלה ואת אופיה של התגובה הצפויה בגינם ובכך לצמצם ככל שניתן את הסיכון של הליכה בעקבות העורר ושותפו.

5. הערר נדחה.