בש"פ 982/99 מדינת ישראל נ. מיכאל בוגאיבסקי

1.כנגד שלושת המשיבים הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס להם עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואיומים. (להלן - האישום השני) למשיב 1 מיוחס אישום נוסף של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום ואיומים (להלן - האישום הראשון).

המשיב 1 והמתלוננת מ', היו תלמידי מכינת הקיץ לעולים חדשים באוניברסיטת חיפה והתגוררו במעונות האוניברסיטה. לפי הנטען באישום הראשון, במחצית השניה של חודש ספטמבר 1998, הגיעה המתלוננת לחדרו של המשיב, ושם הפשיט אותה המשיב, תפסה בכוח, השכיבה על מיטתו ובעל אותה. לאחר מכן החדיר המשיב את איבר מינו לפיה של המתלוננת. לאחר מעשים אלה איים המשיב על המתלוננת כי אם תספר את שקרה יהרוג אותה.

על פי הנטען באישום השני, הגיעו המשיבים 2 ו3- ביום 24.12.98 לבקר את המשיב 1 בחדרו במעונות האוניברסיטה. בערב 25.12.98 הגיעה המתלוננת א', שלמדה עם המשיב 1 באותה כיתה והתגוררה אף היא במעונות, לחדרו של המשיב 1, בו שהו המשיבים כולם. המתלוננת שתתה עם המשיבים וודקה, ואחד מהם חבט בראשה במכשיר קהה. כתוצאה מהמכה התעלפה המתלוננת. המשיבים הפשיטו אותה, השכיבו אותה על אחת המיטות, החזיקו אותה בידיה וברגליה, סטרו לה, חסמו את פיה, ובעלו אותה בזה אחר זה. לאחר שהמשיבים בעלו את המתלוננת באיבר מינה החדירו המשיבים בזה אחר זה את איבר מינם לפי הטבעת של המתלוננת. המשיבים לקחו את המתלוננת למקלחת הדירה, המשיכו להתעלל בה ותלשו משערות ראשה וערוותה. לאחר מכן השכיב המשיב 1 את המתלוננת על רצפת החדר ושפך את זרעו על שדיה לאחר שלא הצליח להחדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת. לאחר מעשים אלה, איימו על המתלוננת בסכין כי אם תספר את שקרה יהרגו אותה.

2.עם הגשת כתב אישום התבקש מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' ג'רג'ורה) סבר שאין בחומר הראיות תשתית ראייתית לכאורה המקימה עילה למעצר המשיבים עד תום ההליכים. לפיכך החליט לשחרר את המשיבים בערובה.

לשיטתו של השופט קמא, חולשתו העיקרית של האישום הראשון היא בכך שהמתלוננת מ' הגישה תלונתה רק כעבור שלושה חודשים לאחר האירוע, ולא עשתה כן בהזדמנות הראשונה בה מסרה הודעה למשטרה (ביום 26.12.98) בעת שמסרה גירסתה ביחס לתלונת חברתה, המתלוננת א'.

כמו כן ייחס השופט משקל לכך שהמתלוננת המשיכה להתרועע עם המשיב 1 בתקופה שלאחר האונס הנטען, ואף נראתה בקלטת שהוגשה על ידי הסניגוריה, כשהיא מבלה בחברת המשיב 1 וחבריו במסיבת יום הולדתו. השופט קמא לא ייחס חשיבות לקלטת בה תועד עימות שנערך בין המתלוננת לבין המשיב 1.

בסופו של דיון הגיע השופט קמא הנכבד לכלל מסקנה כי הראיות שהוצגו כאמור, אינן יכולות להוות ראיה לכאורה המקימה עילה למעצר עד תום ההליכים. הוא ציין כי בפניו שתי גירסאות סותרות של המתלוננת והמשיב 1 וכי בשלב זה אינו יכול להכריע ביניהן. מטעם זה חומר החקירה "אינו מטיב כזה המצדיק לשלול מאדם את חירותו."

ביחס לאישום השני, הגיע השופט לכלל מסקנה כי עקב "סדקים" במערכת הראיות של התביעה ביחד עם מכלול הראיות בתיק, אין די ראיות לכאורה. בין היתר הסתמך השופט קמא על התיעוד הרפואי לפיו "לא נמצאו סימני חבלה חיצוניים באיזור הפרינאלי" ואף בבדיקה הרקטלית לא נמצאו סימני חבלה או שריטות. השופט המלומד הרחיק לכת וקבע כי "לא יתכן שהמעשים הקשים והמחרידים המתוארים בכתב האישום, ואשר חוזרת עליהם א', לא ישאירו סימנים של שריטות וחבלות באיזור הפרינאלי וברקטום." השופט לא ייחס כל משקל לסימני חבלות שנמצאו בחלקים שונים של גופה של המתלוננת ולתיאור מצבה הנפשי הקשה כפי שנמסר מפי המתלוננת מ' חברתה לחדר.

על החלטתו זו של בית המשפט קמא עררה המדינה.

3.בפני טענו התביעה והסניגוריה, זה בכֹה וזה בכֹה, בהרחבה רבה. שני הצדדים תמכו יתדותיהם בהלכה שנקבעה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (להלן - הלכת זאדה), וכל אחד מהם טען כי יישום הלכה זו תומך בטיעוניו. הסניגורים המלומדים לא חסכו עמל, טענו בפרטי פרטים לענין חולשת הראיות וביקשו כי בטרם אחליט בערר אעיין בחומר החקירה.

עיינתי בחומר החקירה עיין היטב והגעתי למסקנה כי שגה השופט קמא בקובעו כי אין בתיק ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה של ההליכים על-פי המבחן שנקבע בהלכת זאדה. נחה דעתי כי התביעה הניחה תשתית ראייתית לכאורית מספקת לשני האישומים המפורטים בכתב האישום.

4.אשר לאישום הראשון, המתלוננת מ' מסרה ביום 27.12.98 גירסה קוהרנטית בדבר המעשים שהיא מייחסת למשיב 1. כבר אבד הכלח על הגישה שנהגה בעבר לפיה כאשר מתלוננת לא הזדרזה להגיש תלונתה בגין מעשה אונס יש בטעם זה כשלעצמו כדי להשמיט את הקרקע מתחת לתלונתה. היום כבר ידוע כי סיבות רבות עלולות לגרום למתלוננת על מעשה מיני שבוצע בה לכבוש את תלונתה. רתיעתן של נשים או של נערות צעירות מפני חשיפת אירוע מיני טראומטי שקרה להן היא תופעה מוכרת.

בנסיבות הענין שלפנינו אף נתנה המתלוננת הסבר אשר על פניו ובאופן לכאורי יכול להוות טעם להימנעותה מהגשת התלונה במשטרה. על-פי גירסתה איים עליה המשיב 1 כי אם תספר על האירוע יהרוג אותה. יש להביא בחשבון כי המתלוננת גרה בשכנות למשיב במעונות, וכפי שמסרה בהודעתה מיום 27.12.98 המשיב 1 "נהג לשתות הרבה משקאות חריפים והיה לא בסדר כשהוא שיכור וזה היה הבדל שהוא יכול להיות טוב במצב רגיל ורע מאוד כשהוא שיכור." היא אף הסבירה מדוע החליטה לספר את סיפורה לאחר המעשים שבוצעו בחברתה. יש לציין שבהודעותיה לא הסתירה המתלוננת מ' גם את תכונותיו הטובות של המשיב 1 ואת נכונותו לעזור לה בתקופת היכרותם הראשונה במרכז הקליטה בהיותה חולה. העובדה שהמתלוננת לא ניתקה את קשריה לאחר מכן עם המשיב 1 שהוא שכנה, אין בה כדי לשלול את האפשרות כי המעשה שהיא מייחסת לו אכן בוצע.

העימות שנערך בין המתלוננת מ' למשיב 1 מחזק את גירסתה וגם התנהגותה, התפרצות הבכי ותגובותיו של המשיב 1 בעת העימות מהווים חיזוק לכאורי לראיות התביעה.

העובדה כי המתלוננת מ' לא ראתה לספר על האירוע ביום 26.12.98 עת נחקרה ביחס לפרשה הקשורה בחברתה לחדר, המתלוננת א', אינה בהכרח סותרת את הגירסה המפלילה וההסבר האפשרי להתנהגותה זאת ייבחן במהלך המשפט. יצויין כי המשיב 1 מאשר כי קיים יחסי מין עם המתלוננת פעם אחת בלבד בכל תקופת היכרותם, בהזדמנות המתאימה לתיאור שמוסרת המתלוננת, אלא שלגירסתו היה הדבר בהסכמה.

לאחר שבחנתי כאמור את חומר הראיות בפרשה זו הנני סבורה כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל, אם יעמדו במבחן ההליך הפלילי, להביא להרשעת המשיב 1 באישום הראשון.

5.ביחס לאישום השני מסרה המתלוננת א' גירסה מלאה ומפורטת במשטרה בדבר מסכת ההתעללויות והמעשים שלטענתה ביצעו בה המשיבים. לגירסתה של המתלוננת א' נמצאו חיזוקים. די אם נזכיר את הודעותיו של המאבטח בבנין המעונות, מיכאל רזניצקי, אשר תאר בשתי הודעות כיצד בליל האירוע, שמע בכי של בחורה מחדרו של המשיב 1, וקריאות ""תעזבו אותי" ו"אני לא רוצה", כיצד דפק בדלת שהיתה נעולה, המתין כ7- דקות עד שניתן לו להכנס, ומשנכנס לחדר מצא את המתלוננת, בוכה, מבולבלת ושמחה לקראתו, וכיצד הוביל אותה לחדרה, אותו פתחה לה שותפתה, המתלוננת מ'. הוא מתאר כיצד בסביבות השעה 7:00 בבוקר שלמחרת, הגיעה אליו המתלוננת מ' וסיפרה לו שהמתלוננת סיפרה לה שנאנסה בחדרו של המשיב 1. הוא מתאר כיצד עלה לחדרה של המתלוננת, שאל אותה האם מה שסיפרה שותפתה הוא נכון, ונענה בחיוב. במשך כל השיחה המתלוננת בכתה. כששאל אותה האם להזמין משטרה אמרה שהיא פוחדת. לאחר מכן הזמין המאבטח את המשטרה.

גם הודעתה של המתלוננת מ', שותפתה לחדר של המתלוננת א', מיום 26.12.98, משתלבת עם הגירסה שמסרה המתלוננת ועם הודעותיו של רזניצקי.

המתלוננת תיארה בהודעתה מיום 30.12.98 ובהודעה מיום 4.1.99 כיצד לאחר האירוע, עוד בטרם ידעה על כך שהוזמנה משטרה, התקשרה לזוג חברים של הוריה, ונסעה עמם לנתניה. המתלוננת תיארה כיצד נמנעה מלספר להם על כך שנאנסה, משום שחששה שהם יספרו זאת להוריה. היא מתארת כיצד פגשה במלון זוג ממוצא רוסי, יורי ואירנה ביילין, אותם לא הכירה, ולהם סיפרה על כך שנאנסה, משום שחשבה שהם אינם מכירים את הוריה ולא יספרו להם על כך. הם הרגיעו אותה, סעדו איתה, ועודדו אותה לפנות למשטרה. בהודעה שמסר יורי ביילין הוא הוסיף כי המתלוננת הראתה להם את החבלות שספגה בזרוע ימין. נראה שעדויות אלה, על פניהן, יש בהן לכאורה משום חיזוק לגירסתה של המתלוננת.

המשיבים בהודעותיהם אינם מכחישים שהמתלוננת א' הגיע אל החדר, ושתתה עמם וודקה. הן המשיב 1 והן המשיב 2 אינם מכחישים מכל וכל קיום יחסי מין עם המתלוננת, אלא גירסתם היא כי היה נסיון למגע מיני בהסכמת המתלוננת, שנכשל. המשיב 3 מכחיש כי קיים יחסי מין עם המתלוננת אך בהודעתו מיום 30.12.98 הוא אומר כי הוא סבור שהמשיב 2 קיים עם המתלוננת יחסי מין.

כאמור לעיל, השופט קמא התרשם מן העובדה כי אין ממצאים רפואיים התומכים בגירסת המתלוננת. לא שוכנעתי כי העדר הממצאים מחייב את המסקנות הנטענות על-ידי הסניגורים. אין בחומר הראיות תשתית ראייתית לקביעה אשר הסניגורים מבססים אותה על "נסיון החיים" כי המעשים שהמתלוננת א' מייחסת למשיבים היו צריכים בהכרח לגרום לחבלות בפי הטבעת ובמקומות אחרים. ספק אם הנחתם זו של הסניגורים היא מסקנה הכרחית בנסיבות הענין, על פי גירסתה של המתלוננת.

לעומת זאת, יש ממצאים רפואיים התומכים בגירסת המתלוננת. בתעודה רפואית מיום 27.12.98 של בדיקה שנערכה למתלוננת א' על-ידי ד"ר טלמון בנוכחות ד"ר זכריאן וד"ר סטריקוב, צוין כי נמצאו שתי שריטות בכניסה לנרתיק, האחת באורך חצי סנטימטר עם דימום קל והשניה נקודתית ללא דימום. כמו כן, וזה העיקר, בבדיקה שנערכה למתלוננת באותו תאריך על ידי ד"ר לאופר, נתגלו חבלות בזרועותיה של המתלוננת, שפשוף באיזור השוק ברגל, וחבלה באזור הברך. סימנים אלה מתאימים לתיאוריה של המתלוננת לפיהם המשיבים הפעילו כוח נגדה כאשר תפסו בזרועותיה וברגליה.

די בראיות לכאורה שמניתי כדי לבסס תשתית ראייתית כנדרש על-פי הלכת זאדה, לצורך מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים.

6.משקבעתי כי יש בחומר שבידי התביעה ראיות לכאורה שיש בהן תשתית לכאורית המקימה סיכוי סביר להרשעה, הרי שנוכח המעשים המיוחסים למשיבים קמה עילת מעצר נגדם. המעשים המיוחסים למשיבים והעבירות שהואשמו בהן מצביעים על הסיכון הנשקף מהם, ומקימים חזקת מסוכנות. לא זו בלבד שעבירת האונס היא מעצם טיבה מעשה אלימות משפיל הכרוך באכזריות (ראו: בש"פ 5612/98 דיאב איבראהים נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)), אלא שבפרשה הנוגעת לאישום השני, לוו מעשיהם של המשיבים באלימות נוספת.

על כל אלה יש להוסיף את החשש מפני שיבוש הליכי משפט. המתלוננת מ' סיפרה כי לאחר המעשה איים עליה המשיב 1 כי יהרגנה אם תספר על מעשיו והמתלוננת א' סיפרה בהודעותיה על איומים מצד המשיבים בשעת המעשה. כן סיפרה בהודעתה מיום 4.1.99 כי ידידה של המשיב 1 ביקשה ממנה להפגש עם אביו של המשיב 1 על מנת שיתן לה כסף כדי שתחזור בה מתלונתה. כבר חיוותי את דעתי כי בעבירות מסוג זה, החשש להשפעה על עדותה של המתלוננת הוא סיכון טבוע במערכת היחסים שבין המתלוננת לנאשם (בש"פ 5286/98 אריה שלי נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)). בענייננו, יש ראיה לכאורה כי אין המדובר בחשש ערטילאי בלבד.

באי-כוח המשיבים טענו בפני כי אם ייקבע שיש ראיות לכאורה מספיקות לצורך מעצר, תישקל חלופת המעצר. לשם כך אף הגישו תצהירים של אנשים המקורבים למשיבים המוכנים לערוב להם בתנאים של חלופת מעצר. איני סבורה כי ניתן להסתפק בתנאים של חלופת מעצר בהתחשב באופיין של העבירות המיוחסות למשיבים ובמסוכנותם, כפי שפורטו לעיל.

אשר על כן, הערר מתקבל. אני מורה על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם.

בשולי החלטתי זו אני רואה להדגיש כי בעת הדיון נמסר לי שנקבעו שני מועדים במהלך חודש מאי לשמיעת הוכחות בתיק. אין ספק כי לא ניתן יהיה לסיים את שמיעת המשפט במועדים אלה ומן הראוי כי ייעשה כל מאמץ לקביעת מועדים נוספים, כדי שניתן יהיה לסיים את שמיעת ההוכחות לפני הפגרה.