דנ"א 1658/11 אביטל דבייה רות ירמייב נ. עו"ד נירה לוטן

1.

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2008/07 לוטן נ' עיזבון ירמייב (טרם פורסם, 14.2.2011), שניתן מפי כבוד השופטים א' פרוקצ'יה , ע' ארבל ו ח' מלצר .

2.

בני זוג – דוד וסוניה ירמייב (להלן ביחד: בני הזוג ירמייב ) – ביקשו לרכוש זכויות בדירת מגורים.

את ההיבטים המשפטיים הכרוכים בעסקה, הן בעת חתימת חוזה הרכישה הן לאחריה, ניהלו עורכי הדין נירה וצבי לוטן (להלן ביחד: עורכי הדין לוטן ) – תחילה נירה ולאחר מכן צבי.

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי עורכי הדין לוטן התרשלו, כל אחד בתורו – התרשלות מקצועית חמורה – כלפי בני הזוג ירמייב. בשל כך, חייב בית המשפט את עורכי הדין לוטן לפצות את בני הזוג ירמייב בגין הנזקים שנגרמו להם בעקבות ההתרשלות. נזקים אלה כללו – כך נקבע – פגיעה ביכולתם של בני הזוג ירמייב למכור את הדירה; פגיעה ביכולתם של בני הזוג ירמייב להחזיר הלוואה שנטלו; נזקים בלתי ממוניים; ונכות נפשית. בגין הפגיעה ביכולת למכור את הדירה, הנזקים הבלתי ממוניים והנכות הנפשית נפסקו לבני הזוג ירמייב פיצויים. בגין הפגיעה ביכולתם של בני הזוג ירמייב להחזיר את ההלוואה נקבע כי החוב בגין ההלוואה יועבר – בדרך של המחאת חיובים – לעורכי הדין לוטן, כך שהם יהיו אחראים באופן ישיר להחזירו. מנגד, בית המשפט לא מצא לנכון לפסוק פיצויים בגין נזקים שנגרמו לבני הזוג ירמייב עקב כך שרכשו דירה שנזקקה לשיפוצים נרחבים.

3.

על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים, מלבד בשני נושאים: האחד – בית המשפט העליון קבע כי יש להפחית את סכום הפיצוי שנפסק לזכותם של בני הזוג ירמייב בגין הנזקים הלא ממוניים; והשני – בית המשפט העליון פסק כי לא ניתן לחייב את עורכי הדין לוטן בגין הנכות הנפשית, בקובעו כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בינה לבין התרשלותם של עורכי הדין לוטן. זאת הן משום שחוות דעת המומחה שהוגשה לעניין זה מטעם בני הזוג ירמייב לא ביססה, מבחינה עובדתית, קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק; הן משום שהנכות הנפשית שנגרמה לדוד ירמייב הייתה בלתי צפויה, כך שנשלל, מן הבחינה המשפטית, קיומו של קשר סיבתי.

4.

העותרת שלפנינו היא בתו, ואחת היורשות, של דוד ירמייב, אשר נפטר במהלך ההליך שהתנהל בפני בית המשפט העליון. במסגרת העתירה, מבקשת העותרת כי נורה על קיומו של דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון, שבו נקבעו לטענתה שבע הלכות שונות. ואלה הן – לטענת העותרת – ההלכות: הראשונה – ההלכה שלפיה עורך דין סביר אינו יכול ואינו צריך לצפות כי אם יתרשל תיגרם ללקוחו נכות נפשית צמיתה. השנייה – ההלכה בדבר שאלת תחולתו של עיקרון "הגולגולת הדקה" במקרים שבהם הנזק הנגרם הוא נכות נפשית. השלישית – ההלכה בעניין השאלה אם אין מקום לדון במסגרת הדיון הנוסף בראיות שבית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון "לא שמו לב אליהן". הרביעית

– ההלכה ביחס להיעדר אחריות מצד עורכי הדין לכך שהדירה שנרכשה נזקקה לשיפוצים נרחבים. החמישית – ההלכה הנוגעת לשאלה אם ניתן לחייב נתבע לשלם חיוב כספי שהוטל על התובע בדרך של המחאת חיובים. השישית – ההלכה סביב גובה שכר טרחת עורך הדין שנפסק לזכות בני הזוג ירמייב. השביעית – ההלכה העוסקת בשאלת גובה הפיצויים שנפסקו במסגרת פסק הדין.

5.

דין העתירה להידחות. על אף הצגת טענותיה של העותרת תוך שימוש בלשון "הלכות" – בפסק הדין מושא העתירה לקיום דיון נוסף לא נקבעה כל הלכה. למעשה, מרבית ה"הלכות" שנקבעו לטענת העותרת בפסק הדין הן קביעות פרטניות וספציפיות למקרה הנדון, וטענותיה של העותרת בעניינן הן בעלות אופי ערעורי גרידא.

כך, ה"הלכה" בדבר מידת הצפיות של נכות נפשית צמיתה (ה"הלכה" הראשונה), אינה אלא קביעה פרטנית לפיה בנסיבות המקרה דנן הנכות הנפשית הייתה בלתי צפויה: "בנסיבות המקרה שלפנינו קשה לומר כי קיימת היתה אפשרות לצפות את סוג הנזק

– נזק נפשי לצמיתות – כתוצאה מרשלנות מקצועית של עורך דין מן הסוג שנכשלו בו בני הזוג לוטן" (פס' 79 לפסק הדין) [ההדגשה במקור – א.ר.]. בדומה, ה"הלכה" בדבר אחריותם של עורכי הדין לכך שמצב הדירה הצריך שיפוץ נרחב (ה"הלכה" הרביעית), אינה אלא קביעתו של בית המשפט לפיה "[בני הזוג – א.ר.] ירמייב הסכימו לקנות את הדירה, תוך שהם מבינים כי הדירה זקוקה לשיפוצים", ומשכך "לא ראוי לכלול נזק זה בעילות התביעה שהוכרו כנגד [עורכי הדין – א.ר.] לוטן" (פס' 81 לפסק הדין).

ברי, כי טענותיה של העותרת לעניין ה"הלכות" שלעיל הן למעשה ערעור על קביעותיו של בית המשפט, ואין בהן כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. דברים אלה נכונים גם לעניין הטענה בדבר התעלמות שתי הערכאות מראיות מסוימות (ה"הלכה" השלישית), הטענה בעניין פסיקת הוצאות נמוכה מדי (ה"הלכה" השישית) והטענה ביחס לפסיקת פיצויים מופחתים (ה"הלכה" השביעית).

6.

גם ביתר טענותיה של העותרת אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. השאלה אם עיקרון "הגולגולת הדקה" תקף ביחס לנכות נפשית – ה"הלכה" השנייה לה טוענת העותרת – כלל לא נדונה במסגרת פסק הדין, וממילא לא הוכרעה, שעה שנשלל קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות עורכי הדין לוטן לבין הנכות הנפשית. בדומה, ה"הלכה" השישית, לעניין השאלה אם המחאת חיובים הינה דרך אפשרית להענקת סעד על ידי בית המשפט, לא נדונה לעומקה על ידי בית המשפט. בית המשפט אמנם ציין – ובצדק – כי דרך זו מוקשית היא, אולם קבע כי הדיון בה מתייתר לאור העובדה כי החוב כבר כוסה (פס' 71 לפסק הדין). משכך, אין מקום לעורר במסגרת דיון נוסף שאלות שלא נדונו – בין אם בכלל בין אם באופן מהותי – במסגרת פסק הדין מושא העתירה לקיום דיון נוסף.

יתרה מכך, לאור שלילת הקשר הסיבתי כאמור ולאור כיסוי החוב כאמור, הדיון בשאלות אלה במסגרת הליך של דיון נוסף יהיה תיאורטי בלבד, וההכרעה בהן לא תשפיע על זכויותיהם של בעלי הדין. לפיכך, גם מטעם זה אין מקום לקיים בגין שאלות אלה הליך של דיון נוסף (ראו: דנ"פ 2001/05 פלוני נ' מדינת ישראל , פס' 11 וההפניות שם (לא פורסם, 3.8.2005); דנ"מ 73/07 אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין

(לא פורסם, 23.9.2007); דנ"א 8910/09 General Mills Inc. נ' משובח תעשיות מזון בע"מ , פס' 5 (לא פורסם, 4.7.2010)). זאת ועוד, לעניין השאלה בדבר הענקת סעד בדרך של המחאת החיובים, הרי שעל אף ביקורתו של בית המשפט העליון, הסעד הושאר על כנו, באופן שהיטיב כמובן עם העותרת. אי-לכך, נדמה כי העלאת טענה זו על ידי העותרת, אינה אלא בבחינת אמתלה לקיומו של דיון נוסף בשאלות האחרות, ויש בכך כדי לגבול בחוסר תום לב דיוני.

7.

אשר על כן, העתירה נדחית, מבלי שנתבקשה תשובת המשיבים. לאור כל האמור לעיל, מוטב היה כי העתירה כלל לא הייתה מוגשת. על דרך העיקרון, היה אף מקום להטיל על העותרת הוצאות לטובת אוצר המדינה; נמנעתי מכך רק בשל היותה קטינה.