דנ"מ 73/07 זורב אלקנוב נ. בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.12.06 בבר"ם 696/06 שבו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, שבגדרו נדחה ערעורם של העותרים על החלטות בית הדין לביקורת משמורת, שאישרו את צווי המשמורת שהוצאו נגדם.

העותרים הם אם ובנה בעלי אזרחות גרוזינית במקור, שהגיעו לישראל בשנת 1993 כיהודים וקבלו תעודת עלייה ואזרחות ישראלית. אזרחותם בוטלה בשנת 1998 בעילה של מרמה, ומאז ועד מעצרם ביום 25.9.05 הם שהו בישראל שלא כדין. בעקבות מעצרם הוצאו נגד העותרים צווי הרחקה ומשמורת. בית הדין לביקורת משמורת אישר את צווי המשמורת שהוצאו נגד העותרים. נוכח הוראת סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, שקובע כי אין לשחרר בערובה שוהה שלא כדין אם הרחקתו מישראל מתעכבת או נמנעת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצידו, לא שוחררו העותרים בערובה עד לביצוע ההרחקה; זאת, משום שהם סירבו לשתף פעולה עם מנהלת ההגירה וסיכלו בכך את האפשרות להוציא תעודות מעבר לצורך כניסתם לגרוזיה, ולכן הורה בית הדין על המשך החזקתם במשמורת. ההחלטה שלא לשחרר את העותרים ממשמורת אושרה, כאמור, על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים. בבקשת רשות הערעור שהגישו העותרים לבית משפט זה מיקדו העותרים את טענותיהם בשאלת חוקתיותו של סעיף 13ו(ב)(1) הנ"ל, שהמשך החזקתם במשמורת היה בהתאם להוראותיו. בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן מפי השופטת א' פרוקצ'יה ובהסכמת השופטות מ' נאור ו ע' ארבל , דחה טענות העותרים בנוגע לחוקתיות הסעיף האמור, ולפיכך נדחתה בקשת רשות הערעור. עם זאת, קבע בית המשפט כי על המדינה לפעול למימוש הרחקת העותרים בהקדם האפשרי או לחלופין לבחון את ההצדקה להמשך החזקתם במשמורת, והורה על החזרת העניין לבית הדין למשמורת על מנת לבחון שאלות אלה.

בעתירה לדיון נוסף שבפניי שבים העותרים ומעלים טענות בנוגע לסמכותה של המדינה להחזיק במשמורת אדם המסרב לשתף פעולה עם הרחקתו מהארץ. קשה לחלוק על כך ששאלה זו הינה שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של העותרים הספציפיים בעתירה דנן, וכי השימוש בסמכות בה עסקינן מביא לפגיעה בלתי מבוטלת בזכויות האדם של אותם בני אדם המסרבים לשתף פעולה עם הרשויות המבקשות להרחיקם מהארץ. דא עקא, שבעניינם הקונקרטי של העותרים הפכה שאלה חשובה זו לתיאורטית. מתגובת המדינה לעתירה, שהוגשה ביום 4.7.07, עולה כי ביום 19.2.07 הורה בית הדין למשמורת על שחרורה בתנאים של העותרת 2 מן המשמורת בה שהתה. באשר לעותר 1, שהוא כזכור בנה של העותרת 2, החליט בית הדין למשמורת ביום 4.6.07 להורות על שחרורו ממשמורת ככל שהוא אינו מסוכן לציבור או לשלומו. כן נדרש העותר 1 כתנאי לשחרור לחתום על תצהיר לפיו הוא מתחייב לצאת מהארץ בתוך 14 יום מיום שתתקבל עבורו תעודת מעבר לגרוזיה או מיום שיתקבל פסק דין בעתירה לדיון נוסף דנן, לפי המאוחר. מתגובת המדינה עולה כי נכון למועד הגשת תגובת המדינה לעתירה העותר 1 טרם שוחרר ממעצרו משום שהוא סירב לחתום על התצהיר האמור, אולם מכל מקום סירובו לשתף פעולה עם הרחקתו מהארץ אינו עוד העילה להמשך החזקתו במשמורת.

משהשתנתה התשתית העובדתית המונחת בבסיס העתירה ומשסירובם של העותרים לשתף פעולה עם הרחקתם מהארץ, שעמד במוקד הדיון בפסק הדין נשוא העתירה שבפניי, אינו משמש עוד כעילה להחזקתם של העותרים במשמורת, הרי נשמט הבסיס מתחת לעתירתם לדיון נוסף והיא הפכה לעתירה תיאורטית. בנסיבות אלה, ומשאין עוד לעתירה דנן נפקות ממשית מבחינתם של העותרים, אין מקום לכך שבית משפט זה יקיים דיון נוסף עסקינן בשאלה המשפטית התיאורטית המועלית בעתירה, שכן ההכרעה בה לא תשפיע על זכויות בעלי הדין (ראו דנ"פ 2001/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2005), פיסקה 11 להחלטה וההפניות שם).

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.