דנ"א 3258/20 דוד מלמד נ. ציונה ליבוביץ ו40 אח'

בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 7058/17, בע"א 8044/17 ובע"א 8053/17 (כב' השופטים י' עמית , ג' קרא ו ע' גרוסקופף ) מיום 10.3.2020 (להלן: פסק הדין או פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף ) .

1.

הרקע הצריך לענייננו פורט בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף ואעמוד להלן על עיקרי הדברים הנדרשים להכרעה בבקשה דנן. המערערים בע"א 8044/17 (להלן: המשקיעים ) הפקידו כספים בידי בית השקעות וחלקם ירד לטמיון עקב מעשי תרמית שבוצעו על ידי מר אילן מורגן (המשיב 44 לבקשה שלפניי; להלן: מורגן ), שעל תפקידו בניהול בית ההשקעות הרחיב בית משפט זה בפסק הדין (ראו שם, פסקאות 6 ו-10). בגין מעשי התרמית האמורים הורשע מורגן ונידון לעונש מאסר ממושך ופיצויים למשקיעים בסך כולל של מיליון ש"ח (ת"פ (מחוזי ת"א) 32224-01-15 מדינת ישראל נ' מורגן (1.4.2015)). בגין נזקיהם הגישו המשקיעים תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי, ובה תבעו את מורגן; בית ההשקעות (והבעלים שלו); מר דוד מלמד, ששימש מנהל תיקים יחיד בבית ההשקעות; מר נתן מלמד, שכיהן כדירקטור ומנהל כללי של בית ההשקעות (על פי דיווחי בית ההשקעות); וחברת הביטוח AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את בית ההשקעות, כמפורט בפסק הדין (שלושתם בהתאמה הם המבקש, והמשיבים 43 ו-46 לבקשה; להלן: דוד , נתן ו חברת הביטוח ). נתן ודוד הגישו הודעות צד ג' בין היתר נגד חברת הביטוח והאחד נגד רעהו.

2.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת

ד' קרת-מאיר ) קיבל חלקית את התביעה נגד דוד ונתן וקבע כי הם חבים בפיצוי המשקיעים ביחד ולחוד בסך של כ-2 מיליון ש"ח. התביעה נגד חברת הביטוח והודעות צד ג' האמורות – נדחו. בית המשפט מצא, בין היתר, כי התשובות שמסר נתן במענה לשאלון שהציגה לו חברת הביטוח עובר לכריתת חוזה הביטוח, הפרו באופן בוטה את חובת הגילוי המוטלת על מבוטח לפי הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח ); וכי אי הגילוי מצד נתן מביא לפטור מלא של חברת הביטוח מחבות במקרה דנן, לפי שני התרחישים המנויים בסעיף 7(ג) לחוק זה. בנוסף, בית המשפט דחה את הטענה כי בכל הנוגע לדוד, זכאי האחרון לתגמולי ביטוח מכוח דוקטרינת "המבוטח התמים", בקבעו כי הממצאים לגבי התנהלותו מעידים כי נהג בפזיזות ולכן לא ניתן לראות בו מבוטח תמים. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשו שלושה ערעורים לבית משפט זה – מצד המשקיעים, מצד נתן ומצד דוד. לענייננו רלוונטיות ההשגות שהועלו, בשלושת הערעורים, נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בקשר לתחולתה של דוקטרינת "המבוטח התמים" במקרה דנן. בנושא זה נטען, בעיקרם של דברים, כי "תמימות" המבוטח צריכה להיבחן ביחס לסיבה שבגינה מסרבת המבטחת להעניק כיסוי ביטוחי, ובענייננו: המרמה ואי הגילוי בשלב הטרום חוזי, שבהם לדוד לא היה חלק.

3.

בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף סקר בית משפט זה (השופט ע' גרוסקופף ) את ההתייחסות בפסיקתנו עד כה לדוקטרינת "המבוטח התמים" וקבע כי "הגיעה העת להכיר בכך שלדוקטרינת 'המבוטח התמים' יש תחולה גם במשפט הישראלי, ולמקד את הדיון בשאלה מהו היקף התחולה של דוקטרינה זו" (שם, פסקה 53). בית המשפט עמד על כך שהדוקטרינה האמורה עניינה במצבים מסוימים שבהם מכסה חוזה הביטוח מספר מבוטחים וההגנה של חברת הביטוח מפני חבות על פי החוזה מחמת התנהלותו של אחד המבוטחים תהא חלקית, כך שהיא לא תחול במערכת היחסים שבין חברת הביטוח לבין מבוטח אחר, שבהתנהגותו לא נפל פגם. בהמשך לקביעתו בדבר עצם האפשרות להחיל את דוקטרינת "המבוטח התמים", דן בית משפט זה במאפיינים של מצבים שונים שבהם ניתן להחיל את הדוקטרינה, וקבע כי יש לעצבה בשים לב לשלושה מישורי הבחנה: מקרים שבהם המבוטחים השונים הם בעלי אינטרס משותף באובייקט נושא הביטוח לעומת מקרים שבהם המבוטחים בעלי אינטרסים שונים (פסקה 56); סוג האירוע המקנה הגנה למבטח – אם מדובר באירוע הנוגע לכריתת חוזה הביטוח (הגנה מוקדמת), אם באירוע שעניינו בביצוע החוזה (הגנה מאוחרת; שם, פסקה 57); וטיב ההגנה אשר לה טוען המבטח – אם תלויה באשם, אם לאו.

4.

אשר ליישום קביעות אלו במקרה דנן נקבע כי "יישום נכון של דוקטרינת 'המבוטח התמים' (ככל שיש מקום ליישמה בנסיבות ענייננו), היה מחייב אם כן לבחון את 'תמימותו' של דוד ביחס לאירועים המבססים את הפטור הנטען מחבות (קרי, סוגיית אי הגילוי), ולא ביחס לאירועים המבססים את עצם החבות הנטענת (קרי, סוגיית ההתרשלות ברכישת המניות)" (ההדגשות במקור – ע' פ'; שם, פסקה 69). מכיוון שלא הייתה מחלוקת כי דוד לא היה מעורב בכריתת חוזה הביטוח ובמצגים שקדמו לכריתתו, נקבע כי יש לראות בו מבוטח תמים שאליו מתכוונת הדוקטרינה. בצד האמור נמצא כי לא ניתן להחיל את דוקטרינת "המבוטח התמים" במקרה דנן, משום שלחברת הביטוח עומדת הגנה מוקדמת שאינה תלויה באשם לפי סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, שעניינו במצב בו ניתנה למבטח תשובה שאינה מלאה וכנה בעניין שבגינו "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר". במצבים מעין אלה, שבהם מלכתחילה לא נדרשת כוונת מרמה לצורך החלת הפטור נקבע כי "קשה להלום טענה כי תמימותו של אחד מן המבוטחים בפוליסה, מחסנת אותו מפני תוצאת הפטור" (שם, פסקה 71). אחר קביעות אלו ואחרות, הורה בית המשפט כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו, למעט הוראות שניתנו ביחס לחלוקת האחריות בין מורגן, נתן ודוד במישור היחסים הפנימיים ביניהם (פסקאות 85-84). השופט י' עמית הסכים לפסק הדין של השופט

ע' גרוסקופף אולם העיר כי הוא סבור שאין לטעת מסמרות לגבי המצבים השונים שבהם תידחה או תוכר דוקטרינת "המבוטח התמים". השופט ג' קרא הסכים לפסק דינו של השופט

ע' גרוסקופף והצטרף להערת השופט י' עמית .

5.

בבקשה שלפניי עותר דוד לקיום דיון נוסף בפסק הדין בטענה כי הקביעות לגבי היקף תחולתה של דוקטרינת "המבוטח התמים", ובפרט הקביעה כי במקרה דנן אין לה תחולה נוכח האמור בסעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח – מעוררות קושי, בין היתר נוכח התוצאה שלפיה תגמולי ביטוח נשללים ממבוטח תמים, וכן בשים לב לכך שבנדון דידן פוליסת הביטוח היא ייעודית לצרכים פרטניים של מנהל תיקי השקעות ונערכה בהתאם להוראות חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995. בנוסף, דוד חוזר על טענותיו בהליכים הקודמים שלפיהן במסקנה לגבי תחולת הדוקטרינה היה מקום להתחשב בכך שחברת הביטוח לא הציגה לו שאלון על אף תפקידו כמנהל תיקים.

6.

דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. כידוע, הליך הדיון הנוסף שמור למקרים נדירים שבהם נפסקה הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת של בית משפט זה, או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראוי כי תידון בדיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). הבקשה דנן לא באה בגדרי אמת המידה האמורה. טענותיו של המבקש לפניי אינן מופנות לעצם ההכרה בדוקטרינת "המבוטח התמים" כפי שנקבעה בפסק הדין, כי אם למסקנה הפרטנית כי בנסיבות העניין שלפנינו אין מקום להחילה. מסקנה זו נסמכה, כמפורט בפסק הדין, על הקביעה שלפיה חברת הביטוח במקרה דנן זכאית לפטור מלא מחבות משלא ניתנה לה תשובה מלאה וכנה בעניין שבגינו מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, לפי סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח; ועל כך שלצורך החלת הפטור מכוח סעיף זה אין הכרח להוכיח כוונת מרמה מצד המבוטח (ראו ע"א 2230/92 צמח נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מח(2) 256, 261 (1994)). לפיכך, ובהינתן הערתו של השופט י' עמית (שאליה הצטרף השופט ג' קרא ) שלפיה אין באמור בפסק הדין כדי לטעת מסמרות לגבי המצבים השונים שבהם תוכר או תידחה תחולתה של הדוקטרינה, אני סבור כי בפסק הדין לא נפסקה הלכה חדשה בנושא זה, ועל כן הבקשה שלפניי אינה מגלה עילה לקיום דיון נוסף.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.