דנ"א 3310/18 פלוני נ. מדינת ישראל - המשרד לביטחון פנים

זו בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה (השופטים נ' הנדל , ג' קרא , ד' מינץ ) מיום 10.4.2018 בע"א 2785/17 שבו נדחה ערעור המבקש מחמת התיישנות על דחיית תובענה שהגיש מכוח חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: החוק ) לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, במהלך מעצרו על ידי משטרת ישראל על רקע חשד למעורבותו במעשים פליליים.

1.

המבקש, יליד 1988, הגיש תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, במהלך מעצרו על ידי משטרת ישראל (המשיבה 2) בכפר שוקבא שבשטחי הרשות הפלסטינית ביום 8.9.2014. ביום 2.3.2017 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' לוי ) את התובענה על הסף מחמת התיישנות בהתאם לסעיף 5א(3) לחוק הקובע תקופת התיישנות של שנתיים להגשת תובענה "נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל". בית המשפט דחה את הפרשנות שהוצעה על ידי המבקש כך שסעיף 5א יחול רק על פעילות כוחות הביטחון כנגד מעשים הבאים לפגוע בביטחון המדינה ולא כנגד מעשים פליליים אחרים. נקבע, כפי פרשנות זו אינה מתיישבת עם הוראות החוק ומטרתו וכי היא תרוקן מתוכן את הוראות סעיף 5א לחוק, אשר מיועד לחול על פעולות כוחות הביטחון שאינן מהוות פעולה מלחמתית, כהגדרת מונח זה בחוק. הוטעם, כי בענייננו פעולת המשטרה "מצויה בשדה הטהור של שמירה על סדר ציבורי וביטחון, היא פעולה בעלת מאפיינים ביטחוניים מובהקים וברורים". עוד צוין כי בנסיבות אלו אין רלוונטיות לעבירה הספציפית שיוחסה למבקש בעת מעצרו וגם לא לשאלת זהות הכוח הביטחוני שהשתתף בפעולה. על כן, נפסק, כי לא מתעוררת השאלה העקרונית אם הוראות החוק חלות על כל פעולה של כוחות הביטחון באזור, אף אם היא פעולה במישור האזרחי. בשולי הדברים נקבע כי אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק להגשת התובענה.

2.

ביום 10.4.2018 נדחה ערעורו של המבקש לבית משפט זה ואומצו קביעותיו של בית המשפט קמא במלואן, מטעמיו. באשר לפרשנות סעיף 5א לחוק נקבע כי לשון הסעיף אינה מבחינה בין פעולות הקשורות לענייני ביטחון ובין פעולות על רקע פלילי וכי גם פרשנות תכליתית של החוק תומכת במסקנה זו. זאת, לנוכח המאפיינים המיוחדים של פעילות כוחות הביטחון באזור והקשיים הראייתיים הכרוכים בה. בצד האמור, הוטעם כי אין בסיס לטענתו של המבקש לפיה מעצרו לא היה "פעילות בעלת אופי בטחוני מובהק" ומשכך סעיף 5א לחוק אינו חל בעניינו. זאת, בשים לב לכך שגם לדבריו המעצר בוצע באמצעות פעילות של כוח "מסתערבים" ושיטות פעולה המאפיינות מעצרים באזור על רקע חשד למעשים ביטחוניים. כן נדחתה טענת המבקש כי מעצרו היה פעילות משטרתית בעלת אופי אזרחי מובהק. לבסוף נקבע כי אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק להגשת תובענתו של המבקש.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי בפסק הדין קבע בית המשפט הלכה חדשה בעניין תחולתו של סעיף 5א לחוק, כך שתחולתו תתפרש גם על פעולות של כוחות הביטחון באזור שאינן בעלות "מאפיינים ביטחוניים גרידא". לדבריו, פרשנות זו סותרת את לשון החוק ותכליתו וכן את ההלכה הנוהגת המובילים כולם למסקנה כי סעיף 5א לחוק חל על מצבים הקשורים לפעולות ביטחוניות מובהקות. בנסיבות המקרה, המבקש מטעים כי הפעולה שבה נעצר היא פעולה משטרתית רגילה בעלת אופי "אזרחי" מובהק ואינה נושאת אופי בטחוני.

בצד הבקשה לקיום דיון נוסף הגיש המבקש גם בקשה להגשת השלמת טיעון.

4.

עיינתי בבקשה על נספחיה ובאתי לידי מסקנה כי דינה להידחות שכן אין היא עומדת באמות המידה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה (ראו סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). סעיף 5א לחוק קובע את המסגרת לתובענות "נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל", כאשר צבא הגנה לישראל מוגדר בחוק ככל כוח ביטחון של מדינת ישראל הפועל באזור.

המבקש אינו חולק על כך כי פעולות כוחות הביטחון הנושאות אופי בטחוני "מובהק" בוודאי באות בגדר הסעיף. משכך ומשבית המשפט המחוזי וכן בית משפט זה קבעו כעניין שבעובדה כי הפעילות שבה נעצר המבקש נשאה "מאפיינים בטחוניים מובהקים וברורים", איני סבורה כי יש צורך להכריע בנסיבות המקרה בשאלה העקרונית שמעלה המבקש. כידוע, הלכה של בית משפט זה צריכה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת (דנ"פ 7749/17 מדינת ישראל נ' אוחנה , פסקה 9 (6.2.2018)). במקרה דנן כאמור, בית המשפט דחה את הערעור בפסק דין קצר שניתן פה אחד וההכרעה בו נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.

מטעמים אלה, הבקשה נדחית ובהינתן האמור לעיל לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת המבקש להגיש השלמת טיעון.