דנ"א 3793/02 משה רום נ. משה רינת

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, אשר קיבל את ערעורם של המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים ) ופטר אותם מאחריות לפרסום לשון הרע כנגד העותר, ומאידך דחה את ערעור העותר על דחיית תביעתו נגד המשיבים שהתבססה על עוולת שקר מפגיע. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.העותר - מי שהיה ראש עיריית חולון ומועמד בבחירות לראשות העירייה מטעם מפלגת "הליכוד" - תבע מן המשיבים ואחרים לפצותו בגין לשון הרע ושקר מפגיע שפורסמו אודותיו בכתבה בעיתון המקומי "השקמה" ובכרוזים שחולקו על-ידי פעילי מפלגת "העבודה" בעיר. תביעתו התמקדה בכיתוב שהתנוסס על-גבי שער הכתבה - ואשר מאוחר יותר הופץ גם על-גבי הכרוזים - ולפיו דוברת משרד המשפטים מסרה לכתבת העיתון "חדשות" כי "המשטרה המליצה להעמיד את משה רום לדין". הכיתוב נפרש על-פני עמוד השער של הכתבה, באופן שהמלים "המשטרה המליצה להעמיד את משה רום לדין" הודפסו באותיות גדולות ומודגשות במרכז העמוד, והמלה "שערוריה" הובלטה בחלקו הימני העליון. המשיב 1 (להלן: רינת ) היה בעת הרלוונטית חבר מועצת העירייה מטעם מפלגת "העבודה" ומועמד ברשימתה בבחירות שעמדו בפתח. המשיב 2 (להלן: ששון ) היה מועמד לראשות העירייה מטעם מפלגת "העבודה". שני המשיבים התראיינו במסגרת הכתבה האמורה והגיבו על תוכן הדברים שנכתבו בה.

בית המשפט המחוזי קבע כי הכתבה והכרוזים מקיימים את יסוד ה"פרסום" ואת יסוד "לשון הרע" שבעוולת לשון הרע. כן נקבע, כי מפרסמי הכתבה אינם נהנים מהגנות לפי סעיפים 13(11) ו-14 לחוק איסור לשון הרע, מאחר ואופן הצגת הדברים בכתבה היה סנסציוני ובלתי מאוזן. בהתאם לכך, הוטלה אחריות על המוציא לאור של העיתון המקומי, על העורך, על הכתב וכן על אחד המועמדים לראשות עיריית חולון. ביחס לרינת ולששון נקבע, כי הם אחראים לפרסום הכתבה מכוח הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין. רינת שוחרר מאחריות לפרסום הכרוזים, מן הטעם שלא הוכחה מעורבותו בהזמנתם ובחלוקתם. את ששון, לעומת זאת, מצא בית המשפט אחראי גם לפרסום הכרוזים, למצער מכוח אחריותו השילוחית, בהתאם לסעיף 14 לפקודת הנזיקין. ביחס לעוולת השקר המפגיע נקבע כי יסודותיה אינם מתקיימים בעניינו של העותר. העותר ושני המשיבים ערערו על פסק הדין לבית-משפט זה. בית המשפט קיבל את ערעורם של המשיבים ופטר אותם מאחריות לפרסום הכתבה והכרוזים. ערעורו של העותר, על דחיית תביעתו בעילת שקר מפגיע, נדחה.

3.בפסק הדין שלערעור נקבע, כי רינת וששון אינם חבים באחריות ללשון הרע שפורסמה בכתבה. הנימוק לכך היה, שכדי לחייב אדם שהתראיין לכתבה באחריות ללשון הרע שפורסמה בה שלא מפיו - מכוח הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין - נדרש שהוא יתכוון, או למצער יהא מודע, לפרסום האסור, ובכלל זה לאופן הצגת הדברים בפני הקוראים; ואילו בענייננו לא הוכח כי המשיבים היו מודעים לאלמנט זה. ביחס לכרוזים קבע בית המשפט, כי אין להתערב בהחלטת הערכאה הראשונה, שלא להטיל אחריות על רינת בגין פרסומם; וכי אף על ששון אין להטיל אחריות לפרסום זה, מאחר ואין בעצם מעמדו במפלגה כדי ליצור זיקת שליחות בינו לבין מי ממזמיני ומחלקי הכרוזים. בהחלטת בית המשפט קמא, שלפיה לא הוכחו בפניו יסודות עוולת השקר המפגיע, לא מצא בית המשפט מקום להתערב.

4.בעתירה שלפניי נטען, כי בפסק הדין שלערעור נפסקו שלוש הלכות שמפאת חשיבותן וקשיותן מצדיקות הן עריכתו של דיון נוסף.

הלכה אחת, כטענת העותר, היא ש"כל מי שעומד בראש ארגון המפרסם לשון הרע אינו אחראי לדברי לשון הרע שפרסם הארגון שהוא עומד בראשו". ואולם, עיון בפסק הדין מעלה כי לא נקבעה בו הלכה כזאת. בית המשפט שלערעור בחן את התנאים שנקבעו בפסיקה לקיומה של זיקת השליחות הנדרשת לצורך הטלת אחריות מכוח הוראת סעיף 14 לפקודת הנזיקין, ובנוגע להטלת אחריות שילוחית על ששון בגין הזמנת הכרוזים קבע לאמור:

בית המשפט קמא לא פירט מהי התשתית העומדת ביסוד קביעתו, כי מתקיימת זיקת שליחות בין ששון למאן-דהוא, בעניין הזמנת הכרוזים. כל שקבע בית המשפט הוא, כי הכרוז הוזמן להדפסה על-ידי רשימת "העבודה" בחולון, וכי מכוח מעמדו ותפקידו של ששון במפלגה ובמטה, יש לראותו כאחראי מכוח זיקת השליחות. אלא שבכך לא סגי. בעצם מעמדו של ששון במפלגה ובמטה אין, כאמור, די לצורך הקמת יחסי שליחות, ואף לא בקיומו של אינטרס מצדו בביצוע העוולה (פרשת ניסים הנ"ל). עיון במסכת הראיות שנפרשה בפני בית המשפט קמא מעלה, כי אין בה די כדי לבסס יחסי שליחות.

הנה כי כן, בפסק הדין לא נפסקה כל הלכה ביחס לאחריותו השילוחית של מי שעומד בראש ארגון אשר פרסם דברי לשון הרע. בית המשפט אך בחן את הראיות שהונחו בפניו במקרה הנדון לאור ההלכות הקיימות, וקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לביסוס יחסי שליחות בין ששון לבין מי מהגורמים אשר היו מעורבים בהזמנת הכרוזים. בקביעה זו אין משום פסיקת הלכה; לא כל שכן הלכה שבכוחה להעמיד עילה לקיומו של דיון נוסף.

5.עוד טוען העותר, כי ההלכה שנפסקה בפסק הדין ביחס לאחריותו של מתראיין לכתבה לדברי לשון הרע שפורסמו באותה כתבה שלא מפיו, מצדיקה מפאת חשיבותה וקשיותה עריכתו של דיון נוסף. אף טענה זו דינה להידחות. עיון בפסק הדין שלערעור מראה, כי בית המשפט מנה את התנאים שהותוו בפסיקה לגיבושה של אחריות מכוח הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ובכללם ההכרח ביסוד נפשי של מודעות למעשה העוולה; ובבוחנו את סוגית אחריותו של מתראיין לכתבה לאור התנאים הללו קבע כך:

אין ספק כי מתן תגובה או ראיון לכתבה, כשלעצמו, אין בו די כדי להפוך את נותן התגובה, או את נותן הראיון, למי שמשתף עצמו במעשה העוולה או למי שמייעץ או מפתה לכך. נדרש כי יתקיימו אצלו כל אותם תנאים עליהם עמדנו, לבד מעצם קיומו של שיתוף או שידול למעשה של עוולה, ועיקרם: כוונה או מודעות למעשה העוולה שביצע הזולת, וקשר סיבתי - מקום שמדובר בהוראה לביצוע עוולה.

בית המשפט פסק, אפוא, כי עצם מתן ראיון או תגובה לפרסום בכתבה אינו מקים, כשלעצמו, אחריות בגין לשון הרע מכוח סעיף 12 לפקודה. על-מנת שתקום אחריות, נקבע, נדרש שהמרואיין שיתף עצמו בכוונה, ולמצער ביודעין, ב"הרפתקה הדיבתית". במקרה הנדון האחריות לפרסום לשון הרע, אשר הוטלה על מפרסמי הכתבה, קמה לא בשל עצם המידע שפורסם בכתבה - ושאליו התייחסו המשיבים בדבריהם - אלא מהאופן הסנסציוני בו הוצגו הדברים בכתבה; וכדי להטיל אחריות על המשיבים לא די בכך שהללו התראיינו לכתבה והגיבו על תוכן הדברים שנכללו בה, אלא נדרש שהתקיים בהם יסוד של כוונה, או למצער מודעות, לאופן בו יוצגו הדברים בכתבה. מוכן אני להניח כי בדברים אלה יש משום חידוש הלכתי; שכן נראה כי הפסיקה לא עסקה עד כה בשאלת הטלת האחריות בגין פרסום לשון הרע מכוח זיקת השותפות שבהוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין. אלא שבכך בלבד אין כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף. ככל שהמדובר בהלכה חדשה, הרי זו הלכה המתיישבת היטב עם ההלכות הקיימות ביחס לתנאים הדרושים לשם הטלת אחריות לפי סעיף 12 לפקודה וביחס לאיזון הראוי בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. מכל מקום, אין זו הלכה שמפאת קשיותה או חשיבותה מצדיקה היא עריכתו של דיון נוסף (השוו: דנ"א 3217/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון-לציון נ' זלסקי, תק-על 97(3) 472).

6.בעתירתו טוען העותר, כי בפסק הדין נפסקה הלכה נוספת המצדיקה עריכתו של דיון נוסף, ועניינה הנטל הדרוש להוכחת הכזב שבפרסום לצורך גיבושה של עוולת השקר המפגיע. גם טענה זו דינה להידחות. ביחס לעוולת השקר המפגיע, ציטט בית המשפט שלערעור בפסק-דינו את קביעת בית המשפט קמא - שלפיה לא הוכח בפניו הכזב שבפרסום - וקבע כי "לא עלה בידיו של רום להצביע על עילה המצדיקה התערבות במסקנה זו של בית המשפט המחוזי המעוגנת בראיות שהיו לפניו". לטענת העותר, בית המשפט שגה בקביעה זו, מאחר והראיות שהיו בפניו חייבו את המסקנה שאלמנט הכזב הוכח. טענה זו הנה ערעורית באופיה, אולם, כידוע, "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, כי במרכזו אינה עומדת השאלה, אם בית המשפט נהג כהלכה.. אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזו" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101).

7.העתירה נדחית.