דנ"א 5286/04 עו"ד שחר הררי, עו"ד מפרק החברה נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 10568/02 ו-ע"א 3180/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד שחר הררי, מפרק החברה ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ בפירוק , פ"ד נח(5) 673, שניתן ביום 23.5.04. יצוין, כי בשל תקלה מינהלית הגיעה העתירה לשולחני אך לפני זמן קצר.

1.העותר הינו המפרק של חברת ברג יעקב רהיטים בע"מ (בפירוק) (להלן – החברה). בשנת 1994 משכנה החברה מקרקעין שבבעלותה לטובת המשיב 1 (להלן – הבנק). בשנת 1998 פתח הבנק בהסכמת החברה בהליכי הוצאה לפועל לשם מימוש המשכנתה. מכירת המקרקעין חויבה במס שבח לפי הוראות חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 וביום 12.7.99 הוצאה שומה זמנית בסך 2,470,000 ש"ח בנוגע למכירה. ביום 17.1.00 קיבל מנהל מס שבח השגה על השומה שהוצאה, שבה נטען כי יש לאפשר את קיזוז הפסדיה הצבורים של החברה, בסך של כ-6 מיליון ש"ח, כנגד השבח על המקרקעין. כתוצאה מהפחתת גובה החיוב במס שבח גדלה התמורה שקיבל הבנק עבור מכירת המקרקעין, כך שחוב החברה לבנק כוסה במלואו. הליכי הפירוק נגד החברה החלו ביום 12.9.00. העותר, שמשמש כמפרק החברה מאז חודש נובמבר 2001, הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למתן הוראות ובה טען כי על הבנק להשיב לקופת הפירוק של החברה את אותו חלק מתמורת המכירה, אשר התקבל כתוצאה מהקטנת החבות במס שבח בשל ניצול הפסדיה הצבורים של החברה. לטענת העותר, הבנק קיבל לידיו כספים שעלו על שווי הבטוחה שבידו משום ששטר המשכנתה לא כלל התייחסות כלשהי להפסדיה הצבורים של החברה. בית המשפט המחוזי נענה בחיוב לבקשת העותר וקבע כי הפסדיה הצבורים של החברה הם נכס העומד בפני עצמו, שלא היה משועבד לבנק במסגרת המשכנתה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בעלי השליטה בחברה, שהסכימו לקיזוז ההפסדים על מנת להגדיל את התמורה שיקבל הבנק, היו בעלי עניין אישי בפעולה זו, מכיוון שהם ערבו אישית כלפי הבנק לפירעון ההלוואה של החברה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי היה על החברה לאשר את השימוש בהפסדיה הצבורים לשם קיזוז החיוב במס שבח בהתאם להוראות פרק ד'1 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן – הפקודה) שחלו באותה עת. הוראות אלה עסקו בהליך המתאים לאישור עסקאות שלנושאי מישרה בחברה יש עניין אישי בהן. משלא ננקטו ההליכים הקבועים בפקודה לעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי כי השימוש בהפסדים הצבורים לטובתו של הבנק נעשה שלא כדין. על כן חויב הבנק לשלם לקופת הפירוק סך של 2,169,227 ש"ח (נכון ליום 17.1.00), שהוא הסכום אותו יכולה הייתה החברה לקבל בצורה של החזרי מס, אלמלא נעשה שימוש בהפסדיה הצבורים לטובת הבנק.

2.הבנק הגיש ערעור לבית המשפט העליון באשר לחיוב הנזכר והערעור התקבל. בית המשפט העליון קבע (מפי השופט גרוניס ובהסכמת השופטים דורנר ו ג'ובראן ), כי אף אם ככלל הייתה קיימת חובה לאשר פעולות ממין אלה שנעשו בחברה בהתאם להוראות בדבר עניין אישי בפקודה, הרי בנסיבות הפרטניות של המקרה דנן לא היה צורך לנקוט בהליכים אלה. זאת, משום שכל בעלי המניות בחברה הסכימו לשימוש בהפסדים הצבורים של החברה לטובת הבנק. בהקשר זה הפנה בית המשפט העליון לפסק הדין בע"א 995/90 אדורם מהנדסים בע"מ נ' חנה גת (לא פורסם) (להלן – עניין אדורם ). בעניין אדורם נקבע, כי לא ניתן להעלות כלפי נושא מישרה בחברה טענה של מעילה באמון החברה, בכל הנוגע לעסקה שביצע נושא המישרה, כאשר העיסקה נעשתה בהסכמתם ובידיעתם של כלל בעלי המניות. בית המשפט העליון הוסיף עוד בפסק הדין נשוא העתירה דנן, כי במרבית המקרים בהם נושא מישרה בחברה, הערב לחוב החברה, פועל לפירעון החוב לא מדובר במצב של ניגוד עניינים מפני שלחברה יש אינטרס מובהק בפירעון חובותיה. עוד נקבע, כי במקרה דנן אין מקום להחיל את חובת האמונים של נושאי המישרה בחברה כלפי נושיה האחרים של החברה, שכן לעניין זה קיימת ההוראה בנוגע להעדפת מירמה של נושים בפירוק (סעיף 355 לפקודה שמחיל על פירוק חברות את סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם – 1980). בית המשפט ציין, כי אין להרחיב את ההוראה הנזכרת בדבר העדפת מרמה באמצעות הדינים המתייחסים לחובת האמון של נושאי מישרה. בית המשפט העליון הזכיר עוד, למעלה מן צורך, כי לבנק היה שעבוד צף על נכסי החברה. על כן אם יש לראות בהפסדים הצבורים של החברה נכס, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הרי השעבוד הצף חל גם על ההפסדים הצבורים. אם מכירת המקרקעין לא הייתה מביאה לסילוק מלוא החוב לבנק, הבנק רשאי היה לפעול למימוש השעבוד הצף ובנסיבות אלה ממילא לא פגע קיזוז ההפסדים, כפי שנעשה, בטובת יתר נושי החברה. בית המשפט העליון קבע, איפוא, כי השימוש בהפסדים הצבורים של החברה לטובת הבנק נעשה כדין ועל כן שגה בית המשפט המחוזי, כאשר חייב את הבנק לשלם סכום כלשהו לטובת קופת הפירוק.

3.בבקשה שבפניי מבקש העותר כי ייערך דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. לטענת העותר, סותר פסק הדין נשוא העתירה את ההלכה שנקבעה בעניין אדורם , שכן באותו מקרה מדובר היה במצב בו ביצוע הפעולה בהסכמת כל בעלי המניות בחברה לא השפיע על בעלי אינטרסים חיצוניים לחברה, כדוגמת הנושים. עוד טוען העותר, כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה, לפיה קיומה של עילה מכוח דיני ביטול העסקאות בפשיטת רגל ובפירוק איננו מאפשר להסתמך על דיני חובות האמון בחברה לשם ביטול עיסקה שנגועה בעניין אישי. טענה נוספת שמעלה העותר הינה כי מפסק הדין עולה כי הדרישה הקוגנטית בנוגע לאופן אישור עסקאות, בהן יש לנושאי מישרה בחברה עניין אישי, הינה פורמלית וצורנית בלבד. כן טוען העותר כי נפסקה בפסק הדין הלכה, לפיה קיומה של בטוחה אחרת, כגון שעבוד צף, משפיע על טיב מעשי המנהלים. לחלופין מבקש העותר רשות לקיומו של משפט חוזר אזרחי, בו תינתן לו הזדמנות להוכיח שלא כל בעלי המניות בחברה הסכימו לעיסקה. שאלה עובדתית זו, כך טוען העותר, לא התעוררה כלל בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי או בבית המשפט העליון ועלתה לראשונה בפסק הדין נשוא העתירה.

4.דין העתירה להידחות. ההלכה לפיה ככלל פעולה שנעשית בהסכמת כל בעלי המניות בחברה לא תיחשב להפרה של חובת האמונים כלפי החברה נקבעה עוד בעניין אדורם . כלל זה מבוסס על העיקרון לפיו החברה שייכת לבעלי מניותיה ועל כן פעולה עליה מסכימים כל בעלי המניות הינה, למעשה, פעולה של בעלי המניות ברכושם שלהם. במובן זה אין כל חידוש בפסק הדין נשוא העתירה. היגיון דומה חל אף ביחס ליישום הכללים בדבר אישור עסקאות בהן יש לבעלי השליטה בחברה עניין אישי. תכליתם של כללים אלה (הן בהתאם לפקודה והן בהתאם לחוק החברות, התשנ"ט-1999) הינה להגן על החברה ועל בעלי מניות המיעוט שלה מפני קבלת החלטות, המנוגדות לטובת החברה, על ידי בעלי השליטה בחברה (ראו, ע"פ 3891/04 ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקאות 49-45 לפסק הדין). אולם, כאשר עסקינן במצב בו ממילא כל בעלי המניות בחברה מסכימים לפעולה מסוימת נקבע כי אין כל קושי בקביעה שפעולה זו הינה כדין, אף אם לא אושרה בהתאם לכללים הנוגעים לעסקאות בהן יש לבעלי השליטה בחברה עניין אישי. ההבחנה בין פסק הדין נשוא העתירה לפסק הדין בענין אדורם נוגעת למצב בו הפעולה שמבצעת החברה בהסכמת כל בעלי מניותיה משפיעה על גורמים חיצוניים לחברה – בראש ובראשונה נושי החברה. בסוגיה זו לא נדרש בית המשפט העליון להכריע בעניין אדורם . לעומת זאת, במקרה שלפנינו נקבע כי אין מקום להרחיב את חובת האמונים של נושאי מישרה בחברה כלפי נושיה מעבר להוראות העוסקות בהעדפת מירמה בדיני חדלות הפירעון (ראו גם, אירית חביב סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (2004), כרך ב', עמ' 73). יש לציין עוד, כי בניגוד לטענת העותר, לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה כל הלכה באשר להעדר האפשרות לבטל עיסקה שנעשתה תוך הפרת חובת האמון כאשר החברה נמצאת בהליכי פירוק, אלא הקביעה היא שכאשר כל בעלי המניות בחברה הסכימו לפעולה מסוימת, הרי לא מדובר כלל במצב בו הופרה חובת האמון. אף בסוגית השפעת השעבוד הצף לא נקבעה הלכה כלשהי, שכן ההתייחסות לנושא זה הייתה "למעלה מן הצורך" ועסקה בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של המקרה דנן.

5.גם אם בפסק הדין נשוא העתירה נעשה פיתוח מסויים של ההלכה שנקבעה בענין אדורם ביחס למצב בו מושפעים צדדים שלישים מההחלטה אותה קיבלה החברה בהסכמת כל בעלי מניותיה, הרי אין בפיתוח זה של ההלכה כדי להצדיק עריכתו של דיון נוסף בנושא, בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כידוע, הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר ויוצא דופן שבית משפט זה יידרש אליו רק כאשר בהלכה שנפסקה ישנם חידוש, קשיות או חשיבות משמעותיים ומהותיים (ראו: דנ"א 602/05 חזי כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); דנ"א 4194/03 קופת חולים מכבי נ' אבנר אגוד לנפגעי רכב בע"מ (לא פורסם)). תנאי זה איננו מתקיים במקרה דנן. אף לבקשה החלופית לקיום "משפט חוזר אזרחי" לא מצאתי עילה בהעדר תשתית עובדתית או ראייתית כלשהי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.