דנ"א 4194/03 קופת חולים מכבי נ. אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו התקבל ערעורם של המשיבים 1 ו-2 על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ונפסק כי משפיצה המזיק את הניזוק, בגין נזקי תאונת-דרכים שבה נפגע, עוד בטרם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, נכנס לתוקפו, שוב אין העותרת (קופת חולים מכבי) זכאית לתבוע שיפוי בגין עלות השירותים הרפואיים שנתנה לניזוק בקשר לתוצאות הפגיעה, לאחר כניסתו של החוק לתוקף. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

התאונה בה נפגע הניזוק אירעה בשנת 1990. בעקבות תביעה לפיצויים, שהגיש הניזוק נגד הנהג שפגע בו (המשיב 2) ונגד מבטחותיו (המשיבות 1, 3 ו-4), נכרת ביום 10.2.94 הסכם פשרה, ולפיו פיצו חברות הביטוח את הניזוק בגין נזקיו. הניזוק חתם על "כתב קבלה, ויתור ושחרור", בו הצהיר כי בקבלת סכום הפיצוי יש משום "סילוק סופי, גמור ומלא של כל תביעותיו ודרישותיו מכל מין וסוג שהוא, בעבר, בהווה ובעתיד הנובעות במישרין או בעקיפין מהתאונה לרבות תביעות מיטיבים". כן התחייב הניזוק "לפצות ולשפות את המבוטח, המבטחים או מי מהם מיד עם דרישתם הראשונה על כל תביעה שתוגש נגדם על כל סכום שהוא... הכרוכים או הנובעים במישרין או בעקיפין מהתאונה". ביום 15.6.94 - היינו כארבעה חודשים לאחר ביצוע הסכם הפשרה - קיבלה הכנסת את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: החוק ), שנכנס לתוקפו ביום 1.1.95. בשנת 1997 הגישה העותרת לבית-משפט השלום תביעה נגד המזיק והמבטחות, להטבת הוצאותיה בגין שירותי בריאות שנתנה לניזוק מאז יום תחילתו של החוק. תביעתה הסתמכה על סעיף 22 לחוק, הקובע לאמור:

הטבת נזק

22.קופת חולים או נותן שירותים, שנתנו שירותי בריאות למי שחלה או למי שנפגע ממזיק זכאים להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחר, בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח, בסכום ההוצאות אשר הוציאו בפועל למתן שירותי בריאות למי שנפגע או שחלה כאמור.

בית-משפט השלום קיבל את תביעת העותרת, ובית-המשפט המחוזי אישר את פסק-דינו. אך בפסק-הדין נשוא העתירה ביטל בית-המשפט העליון את הכרעתן של שתי ערכאות קמא וקבע, כאמור, כי קופת החולים היא שתישא בעלות השירותים שנתנה לניזוק גם ממועד כניסת החוק לתוקף ואילך, וכי - חרף הוראת סעיף 22 לחוק - אין היא זכאית לתבוע את הטבת הנזק מהמזיק. בפסק-הדין נקבע כי הסכם הפשרה, שהשתכלל קודם לכניסת החוק לתוקף, מיצה את חבות המזיק כלפי הניזוק והעניק, לו ולמבטחות, זכות קנויה שלא להיתבע עוד בשל נזק זה. בהקשר זה צוין, שככלל אין לפרש הוראת חוק כמכוונת לחול באופן שיפגע בזכויות קנויות, וכי משלא נסתרה חלה חזקה זו גם במקרה זה. כן נקבע כי החלת החוק למפרע, באופן המשנה את זכויות הצדדים להסכם הפשרה, תפגע קשה במזיק ובמבטחות, בכך שתטיל עליהם חובה לשלם פיצוי מעבר לנזקים שנגרמו לניזוק הלכה למעשה, וכן תפגע בביטחון, בוודאות וביציבות המשפטית ותיטול מהסכמי הפשרה את אלמנט הסופיות, המהווה תמריץ מרכזי לעריכתם של הסכמים כאלה.

בעתירתה לדיון נוסף טוענת העותרת כי בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה וקשה שהינה בעלת חשיבות ציבורית וכלכלית. לטענתה, הלכת פסק-הדין משליכה על מקרים דומים רבים, ובכך מטילה היא על קופות החולים "מעמסה כספית, ללא מקור מימון" המסתכמת במיליוני שקלים בשנה. בהיעדר תוספת תקציבית לקופות החולים, טוענת העותרת, יילקחו סכומי כסף אלו מההקצבה לטיפול בחולים אחרים. באשר לקשיותה של ההלכה טוענת העותרת, בין השאר, כי משלא חלה עליה כל אחריות לנזק שנגרם, ובהיותה מחויבת מכוח החוק לספק לניזוק שירותי רפואה ללא תשלום מצדו, לא היה זה צודק להטיל עליה לשאת בעלות הטיפולים, אלא ראוי היה להטילה על המזיק, הגם שהוא כבר פיצה את הניזוק. לטענת העותרת, אם תושת העלות על המזיק תוכלנה המבטחות לתבוע שיפוי מהניזוק, בין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ובין מכוח סעיף השיפוי שבהסכם הפשרה. לגישת העותרת, שימוש בסעיף השיפוי יהא בבחינת יישום הוראותיו של הסכם הפשרה, ואין בו כדי לפגוע בסופיות ההסכם. כן העלתה העותרת טענות נוספות, מהן טענות שלא הוכרעו בפסק-הדין ומהן טענות הנוגעות לנסיבותיו המיוחדות של המקרה.

דין העתירה להידחות. אכן בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה אשר יש להניח כי יש לה השלכות תקציביות על העותרת ועל יתר קופות החולים. השאלה שעמדה בפני בית-המשפט אינה פשוטה, ואף העותרת מסכימה כי כל הכרעה אפשרית בה כרוכה, בהכרח, באי-צדק מסוים כלפי אחד הצדדים. מבחינה זו ניתן אף להסכים, כי בהלכה יש גם מידה מסוימת של קשיות. ואולם, כידוע, כדי להצדיק דיון נוסף בפסק-דין נדרש כי יהיה מדובר בחידוש, בחשיבות או בקשיות מהותיים ומשמעותיים, ואף כשתנאים אלה מתקיימים נוטה בית-המשפט, כעניין של מדיניות שיפוטית, לקמוץ ידו ולא להורות על קיום דיון נוסף אלא במקרים נדירים (ראו למשל: דנ"א 4335/03 בנבנישתי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי , תק-על 2003(2), 1646; דנג"ץ 3331/03 לויט נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' , תק-על 2003(2), 2144). המקרה שלפניי אינו נכלל בגדר מקרים אלה, באשר אינו אלא מקרה פרטי מכלל מקרים רבים שבהם אין קופות החולים יכולות לתבוע שיפוי, לפי סעיף 22 לחוק, בגין מתן שירותי בריאות לניזוק. כך הוא, בין היתר, מקום שהמזיק אינו ידוע או חדל פירעון, או כשנסיבות האירוע אינן מקימות עילת שיפוי כנגד צד שלישי. גם בתוצאה העולה מפסק-הדין נשוא העתירה אינני רואה קושי משמעותי. יצוין כי שניים משופטי ההרכב ( הנשיא ברק והשופט טירקל ) בחרו להשאיר בצריך עיון את שאלת סיווגה המדויק של הזכות העומדת לקופות החולים מכוח סעיף 22 לחוק ואת הכרעתם בערעור בחרו לבסס אך ורק על שלילת תחולתה הרטרוספקטיווית של העילה על מזיק שסילק את תביעת הניזוק קודם לתחילת תוקפו של החוק. כפי שהוסבר בפסק-הדין, לקבלת עמדתה של העותרת תהיינה השלכות קשות על הציבור, על חברות הביטוח וכן על מערכת בתי-המשפט. למעלה מן הצורך אוסיף, כי לטענותיה בדבר השלכות פסק-הדין על מצבה הכספי ועל חומרת הפגיעה שתיגרם לה בעטיו, לא הניחה העותרת תשתית עובדתית. שאר הטענות שהעלתה העותרת התייחסו, כאמור, לשאלות שלא הוכרעו בפסק-הדין וממילא לא נקבעה בהן הלכה, או שהן נגזרות מנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ועל-כן אין הן מקימות עילה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין.

העתירה נדחית.