פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
5678/05
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
העותר:
אפרים שוחט
נ ג ד
המשיבה:
כלל חברה לביטוח
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון מיום
1.5.05 בע"א 5914/03 שניתן על-ידי כבוד השופטים ד' ביניש, א' א' לוי וא'
חיות
בשם העותר: לעצמו
בשם המשיבה: עו"ד ש'
אהרונסון
החלטה
זוהי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופטים ד' ביניש, א' א' לוי וא' חיות), שניתן בע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח .
העותר הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה ביקש סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לפדיון סכום של 20,464 ש"ח שנצבר לזכותו, לטענתו, בפוליסת ביטוח הרשומה על-שמו, שהוציאה המשיבה. בעקבות המלצת בית המשפט הסכימו הצדדים כי התביעה תידחה ללא צו להוצאות. בית המשפט המחוזי נתן פסק-דין בהתאם. דא עקא, שכעבור חודש הגיש המערער – הפעם ללא ייצוג – בקשה לביטול פסק-הדין, מהטעם המרכזי שהסכמתו לחזור בו מתביעתו נעדרה, לדידו, רצון חופשי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ועל החלטתו זו הגיש העותר ערעור לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון דחה את הערעור. בית המשפט ציין כי העותר לא נקט, בערכאה הראשונה, בהליך הנכון, לאמור: הגשת תובענה עצמאית בפני בית המשפט המוסמך, אלא פנה בבקשה לביטול פסק-הדין במסגרת התיק המקורי. עם זאת, בית המשפט המחוזי דן בטענותיו לגופן, וכך עשה גם בית המשפט העליון. נפסק, כי אין במקרה זה טעם המצדיק את ביטול ההסכמה שלפיה חזר בו העותר מתביעתו והמשיבה ויתרה על הוצאותיה. בפרוטוקול הדיון, ובתגובת בא-כוח העותר דאז, לא נמצאה תמיכה לטענת העותר בדבר לחץ פסול מצד בית המשפט. אדרבא, העותר היה מיוצג, והסכמת בעלי הדין ניתנה לאחר הפסקה בת חצי שעה, שבמהלכה יכול היה העותר לכלכל את צעדיו. עוד הדגיש בית המשפט העליון כי המלצת הערכאה הקודמת, שהעותר יחזור בו מתביעתו ללא צו להוצאות, באה לאור התרשמותה בדבר סיכוייה הקלושים של התביעה. בית המשפט הוסיף וקבע כי העותר לא הרים את הנטל להראות שמצבו הרפואי שלל ממנו את גמירות הדעת הנדרשת לצורך מתן הסכמה לחזור בו מתביעתו. בית המשפט המחוזי, כך נפסק, פעל על-פי סמכותו, ואף לגוף הדברים – כך הוסיף בית המשפט העליון וציין – נראה כי אילו התנהלה התביעה, סופה היה להידחות.
את פסק-דינו חתם בית המשפט העליון במילים האלה:
בשולי הדברים נעיר כי המערער שב ומעלה את עניינו בערכאות, אף על פי שהחלטה סופית ניתנה עוד לפני שנים, והוא מתקשה להשלים עמה. לפנים משורת הדין, בחנו את עניינו משל היה זה ערעור בזכות. עתה עליו לראות בהחלטתנו סוף פסוק.
על אף הדברים האלה, הגיש העותר את העתירה שבפני – עתירה ארוכה ומפורטת – ולאחר מכן אף הגיש בקשה לתקנה. קראתי את העתירה ולא ראיתי מקום או צורך להתיר את תיקונה. אין בנסיבות המקרה כל עילה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית משפט זה. פסק-הדין לא קבע כל הלכה חדשה, וודאי לא הלכה המגלה קושי מן הסוג המצדיק סטייה מן המדיניות השיפוטית לפיה אין לקיים דיון נוסף אלא במקרים יוצאי דופן ונדירים (ראו למשל דנ"א 4335/03 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי , תק-על 2003(2) 1646). עיון בפסק-הדין מגלה כי בית המשפט העליון דן בטענותיו של העותר – בחלקן דן לפנים משורת הדין ומעבר לצריך – וביסס את מסקנותיו על הלכות קיימות ועל נסיבות המקרה שעמד בפניו. בכל אלה אין כדי להקים עילה לדיון נוסף.
העתירה נדחית אף בלא שנדרשתי לקבל את תגובת המשיבה.
ניתנה היום, כ"ט בשבט התשס"ו
(27.2.06).
ש
ו פ ט