דנ"א 60174-09-24 דנ"א 60174-09-24

1.בקשה לקיים דיון נוסף על פסק הדין של בית משפט זה, מיום 9.9.2024, בבע"מ 2348/24 (השופטים י' עמית, י' וילנר ו-א' שטיין). בפסק הדין נקבע, כי הסכמות בין צדדים המנהלים משא ומתן במסגרת הליך יִשוב סכסוך לפי חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע"ה-2014 (להלן: החוק להסדר התדיינויות), ומסמכים שהוכנו במסגרת המשא ומתן, לא ישמשו כראיה קבילה בהליך משפטי בין הצדדים, אלא אם ניתנה הסכמה מפורשת; זאת, אף אם ניתן להסכמות שערכו ביניהם תוקף בהחלטת בית משפט של הליך יִשוב סכסוך.

2.הצדדים, בני זוג לשעבר, ניהלו הליך יִשוב סכסוך לפי החוק להסדר התדיינויות, שבמסגרתו הגישו לבית המשפט של הליך יִשוב הסכסוך "הודעה על הסכמות". בית המשפט של הליך יִשוב הסכסוך נתן להסכמות תוקף של החלטה, ואף מונו מכוחן מומחים לטובת הכנת חווֹת דעת לצורך משא ומתן שניהלו הצדדים. במעלה הדרך, משלא עלה בידי בני הזוג להגיע לפשרה, נסגר הליך יִשוב הסכסוך, ונפתח הליך משפטי בבית המשפט לענייני משפחה.

3.במסגרת אותו הליך, התעוררה מחלוקת לגבי השאלה אם רשאי בית המשפט להתבסס, לצורך הכרעתו, על חווֹת הדעת שהגישו המומחים במסגרת הליך יִשוב הסכסוך. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענת המבקש, שלפיה ניתן להתבסס על חווֹת הדעת האמורות. בהחלטה נקבע, כי הצדדים ראו עצמם מחויבים להסכמות שהוגשו לבית המשפט של הליך יִשוב הסכסוך ואשר ניתן להן תוקף של החלטה, כמו גם לחווֹת דעת המומחים שהוכנו מכוחן, אף מחוץ להליך יִשוב הסכסוך. בהתאם לכך נקבע, כי ההסכמות מחייבות את הצדדים גם בגדרי ההליך המשפטי; וכי חווֹת הדעת הריהן חלק מהתשתית הראייתית להכרעה בו. המשיבה הגישה לבית המשפחה המחוזי בקשת רשות ערעור על ההחלטה, אולם הבקשה – נדחתה, מנימוקים דומים לאלה שעליהם התבסס בית המשפט לענייני המשפחה.

4.אחר הדברים האלה, הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. רשות ערעור – ניתנה, והערעור – התקבל. בפסק הדין נקבע, פה אחד, כי נדרש ויתור מפורש של הצדדים על אי-הקבילות והחיסיון של מידע, מסמכים והסכמות שהוכנו לצורך הליך יִשוב סכסוך; וכי בהעדר ויתור כאמור – לא ניתן לעשות בהם כל שימוש במסגרת הליך משפטי. כמו כן נקבע, ברוב דעות (נגד דעתו החולקת של השופט י' עמית), כי בנסיבות המקרה דנן לא נעשה ויתור כזה, כך שחווֹת דעת המומחים שהוכנו מתוקפן, במסגרת הליך יִשוב הסכסוך – לא ישמשו כראיות קבילות לצורך ההליך המתנהל לפני בית המשפט לענייני משפחה. עוד נקבע, מאותם טעמים, כי ההסכמות שקיבלו תוקף של החלטה בהליך יִשוב הסכסוך אינן מחייבות את הצדדים במסגרת ההליך המשפטי.

5.בחוות הדעת העיקרית, פירטה השופטת וילנר בהרחבה את הנימוקים לדרישה בדבר ויתור מפורש. קביעה זו התבססה, בין היתר, על התכליות שביסוד סעיף 5א(ג) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, והסדרים רלבנטיים נוספים (ראו: סעיף 3 לחוק בתי דין דתיים (יחידות סיוע), התשע"א-2011, ותקנה 6 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע"ו-2016); על דרישות דומות המצויות בהסדרים שעניינם הליכי גישור, כגון סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; ועל הפסיקה בדבר כללי אי-קבילות של מסמכים וחווֹת דעת שהוכנו לצורך הליך גישור, במסגרת הליכים משפטיים. נוסף על האמור, הודגש כי השיקולים המיוחדים הנוגעים לסכסוכים בין בני משפחה – ובפרט, העדיפות שניתנת להכרעה הסכמית, נוכח ההשלכות השליליות שעשויות להיות לניהול ההליך משפטי על קשרי המשפחה – מעניקים למסקנה האמורה משנה תוקף (ראו שם, פסקאות 19-18 ופסקה 27). שאר חברי ההרכב הצטרפו לקביעה זו במישור העקרוני (השופט עמית חלק, כאמור, על אופן יִשומה בנסיבות המקרה).

6.מכאן הבקשה שלפנַי. לשיטת המבקש, פסק הדין קובע "הלכה חדשנית", שקשיותה והשלכותיה האופרטיביות הבעייתיות, מצדיקות קיומו של דיון נוסף. בתוך כך, טוען המבקש, כי קביעת בית המשפט בפסק הדין מעוררת קושי במישור המעשי, ותביא, בין היתר, לבזבוז זמן שיפוטי; ולמצב שבו בית המשפט שלפניו מתנהל ההליך המשפטי, והצדדים המתדיינים עצמם, יאלצו 'לשכוח' את אשר הובא לפני בית המשפט במסגרת הליך יִשוב הסכסוך. מצב דברים זה, כך על-פי המבקש – "קשה לקבל". לפיכך, סבור המבקש כי יש לקבוע הבחנה בין מידע ומסמכים שהוכנו במסגרת הליך יִשוב סכסוך, ואשר לא הובאו לפני בית המשפט במסגרת ההליך, שעליהם תחול אי-הקבילות; לבין כאלו שהובאו לפני בית המשפט של הליך יִשוב הסכסוך, אשר לגביהם אין הצדקה לקבוע כי אינם קבילים בהליך משפטי. עוד גורס המבקש, כי ראוי לקבוע שבמקרה שבו אחד הצדדים הגיש לבית המשפט במסגרת ההליך המשפטי מסמכים או מידע שהוכנו לצורך הליך יִשוב סכסוך, יהיה אותו צד מנוע מלטעון לאי-קבילותם; כך, אף אם לא ויתר על מעמדם זה באופן מפורש.

7.המבקש מוסיף וטוען, כי הקביעה שבפסק הדין עשויה להוביל להשלכות קשות, מקום בו ההסכמות במסגרת הליך יִשוב הסכסוך נוגעות, למשל, לילדיהם הקטינים של הצדדים. כך, לטענתו, אם יאבדו הסכמות אלה מתוקפן לאחר סגירת ההליך, לא יוכלו הצדדים להסתמך עליהן, ועשויים יהיו לשוב ולהידרש לאותן סוגיות שכבר הגיעו להסכמות לגביהן, וטובת הילדים יכול שתיפגע.

8.לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, ולמקרא פסק הדין, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. כידוע, היעתרות לבקשה לקיים דיון נוסף תֵעשה במקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם ההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת שפסק בית משפט זה, או לנוכח חשיבותה, קשיותה או החידוש שמגולם בה (ראו: סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). זאת ועוד, "לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פסקה 6 (11.10.2005)).

9.סבורני, כי העניין שלפנַי אינו ממלא אחר אמות מידה אלו. אף אם נכון אני להניח שפסק הדין אכן קובע חידוש הלכתי, הרי שמדובר בחידוש מוגבל בהיקפו, שאינו סותר הלכות קודמות, ואשר "צועד בתלם הפסיקתי הרלוונטי ומוסיף בו נדבך שעולה בקנה אחד עם הלכות קיימות" (דנ"א 3473/24 מדינת ישראל – רשות הפיתוח נ' סליבא, פסקה 13 והאסמכתאות שם (28.8.2024)). אמנם, המבקש סבור כי היה על בית המשפט לפסוק אחרת בשאלה העקרונית שהובאה לפניו, אולם ברי כי לא די בכך כדי להצדיק דיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה.

10.דומני כי גם בקשיים המעשיים שעליהם הצביע המבקש – אין כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין. לא אכחד. ההלכה שנפסקה אינה מביאה לתוצאה אופטימלית בהיבטי יעילות הדיון, ואפשר שהצעת המבקש להבחין בין מידע ומסמכים שהובאו לפני בית המשפט במסגרת הליך יִשוב הסכסוך, לבין כאלו שלא, עדיפה מבחינה זו. אולם קשיים אלו נשקלו ונדונו בפסק הדין, ונדחו מנימוקים כבדי-משקל, הקשורים כאמור בתכליות שעומדות ביסוד החקיקה הרלבנטית, ובשיקולים המיוחדים הנוגעים לסכסוכים בין בני משפחה. עמד על כך השופט שטיין בחוות דעתו, בקבעו כי "הפסד זה [בהיבטי יעילות הדיון] יביא לרווח במקרים אחרים" (שם, בפסקה 4). ודוק: גם השופט עמית, גרס כי "שיקולי יעילות אינם יכולים לגבור על חיסיון ועל אי קבילות, מקום שבו יש להכיר בהם" (פסקה 1 לחוות דעתו).

11.גם בטענות המבקש בדבר קשיות ההלכה שנפסקה, לנוכח השפעותיה הפוטנציאליות על ילדיהם הקטינים של בני זוג המצויים בסכסוך – לא מצאתי ממש. מובן, כי להליכים משפטיים המתנהלים בין בני זוג לשעבר, עשויה להיות השפעה גם על ילדיהם הקטינים. אדרבה, חלק ניכר מן ההצדקות שעומדות בבסיס הקביעה שבפסק הדין, מכוון לתכלית של קידום הליכי יִשוב סכסוך בהסכמה, מתוך מטרה להימנע מההשלכות הקשות שעשויות להיות לניהול הליכים משפטיים בין בני משפחה; זאת בפרט, בשים לב גם לטובת הילדים (ראו למשל, פסקה 18 לפסק הדין של השופטת וילנר). איני סבור אפוא, כי יש בהלכה שנפסקה משום פגיעה בעקרון טובת הילד.

12.לבסוף, בכל הנוגע לטענת המבקש, שלפיה נכון היה לקבוע כי הצד שהגיש בעצמו את הראיות לבית המשפט במסגרת ההליך המשפטי, מנוע מלטעון לאי-קבילותן, אף אם לא ויתר על החיסיון במפורש – הרי שבית המשפט כלל לא דן בטענה זו, וממילא גם לא הכריע בה בפסק הדין. משכך, אין בה כדי להצדיק דיון נוסף, שכן הלכה היא כי "הדיון הנוסף לא נועד לברר לראשונה סוגיה שכלל לא נדונה בפסק הדין" (דנ"א 315/22 פלוני נ' השופטת רונית בש, פסקה 10 (1.3.2022)). הסוגיה תתברר אפוא, לפי נסיבותיה, ככל שתתעורר בעתיד.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.