דנ"א 3473-24 דנ"א 3473-24

לפניי בקשות לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 3021/23 ובע"א 3296/23 (השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז וד' מינץ) מיום 8.4.2024 (להלן: פסק הדין הראשון), וכן בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2256/23 (השופטים י' עמית, י' וילנר וי' כשר) מיום 7.5.2024 (להלן: פסק הדין השני).

רקע וטענות הצדדים

1.ההליכים נושא הבקשות שלפניי עניינם בתביעות לפיצויי הפקעה שהגישו המשיבים בגין נכסי מקרקעין שהיו בעבר בבעלות מורישיהם. כעולה מהחומרים שלפניי, לאחר קום המדינה הוקנו נכסים אלו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן גם: האפוטרופוס) לפי הוראות חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים). בהמשך, בשנות ה-50 של המאה הקודמת, הופקעו המקרקעין מידי האפוטרופוס מבלי ששולמו פיצויי הפקעה כנדרש. בשנת 2016, בהתאם למסגרת הזמנים שנקבעה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: עניין ארידור), הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בחיפה 4 תביעות, שבגדרן טענו כי הם זכאים לפיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות או הפקודה). באופן ספציפי הסתמכו המשיבים על סעיף 12 לפקודה, אשר מקנה לנפקעים זכאות לפיצויים בגין השווי הנומינלי של המקרקעין במועד ההפקעה – פיצויים שמוכרים גם כ"פיצויי קרן" (ראו ע"א 6744/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקה 6 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (7.7.2022) (להלן: עניין טבר)). כמו כן הסתמכו המשיבים בתביעותיהם על סעיף 13(1) לפקודה, שלשונו היא:

פיצויים על אבדן דמי-חכירה

13.(1) מקום שקנה הנציב העליון אחיזה בקרקע כל-שהיא, בהמשך להודעה לפי סעיף 7, ישלם פיצויים לבעליה של אותה קרקע ולכל בני-אדם הזכאים בזכות או טובת-הנאה כל-שהן בה, בשל אבדן דמי-חכירה לתקופה שבין הזמן, אשר בו קנה הנציב העליון אחיזה כנ"ל, והזמן אשר בו שולמה השכירות, המגיעה על אותה קרקע לפי הסכם, לאדם הזכאי בה, או הזמן שבו שולמו פיצויים בגין אותה קרקע לאותו אדם או לבית-המשפט לפי קביעות הפקודה הזאת, הכול לפי המועד המוקדם יותר [...]

כפי שהובהר בפסיקה, תכליתו של הפיצוי לפי סעיף 13(1) לפקודה היא "לדמות מצב שבו הרשות המפקיעה שוכרת את המקרקעין שהופקעו מידי בעליהם, בתקופה שבין נטילת המקרקעין לבין תשלום הפיצוי בעד המקרקעין שהופקעו, ועל כן נדרשת הראשונה לשלם לאחרון פיצוי 'בשל אבדן דמי חכירה' [...] שהיו משתלמים לבעל המקרקעין בגין השימוש במקרקעין בתקופה זו" (עניין טבר, פסקה 38 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף) (לשלמות התמונה יצוין כי סעיף 13 לפקודה בוטל בשנת 2010, אך הוראותיו ממשיכות לחול ביחס להפקעות שבוצעו לפני הביטול; ראו לעניין זה: עניין טבר, פסקה 8 לפסק דינו של השופט גרוסקופף).

2.התביעות שהגישו המשיבים נוהלו לפני אותו המותב (כב' השופט מ' דאוד), והדיון בשתיים מהן אוחד. בשנים 2022-2021 – לאחר הגשת התביעות ועובר להכרעה בהן – הנפיק האפוטרופוס לנכסי נפקדים, לבקשת המשיבים, תעודות שחרור שבמסגרתן ציין כי הוא "משחרר בזה מהקניית[ו] את תמורת הפקעת החלקים" בנכסים הרלוונטיים לידי המשיבים (נספחים 2 ו-4 לבקשה בדנ"א 3473/24, ונספח 5 לבקשה בדנ"א 4257/24; לשלמות התמונה יצוין כי לטענת המבקשים, בעניינו של אחד המשיבים בדנ"א 3473/21 לא ניתנה תעודת שחרור כאמור). שחרור התמורה נעשה בהתאם לסמכותו של האפוטרופוס לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, שלשונו:

שחרור נכסים מוקנים

28.(א) האפוטרופוס רשאי, לפי שיקול דעתו בלבד, אך בהתחשב עם הוראות סעיף 29, לשחרר נכס מוקנה, בתעודה חתומה בידו; ומשעשה כן, יחדל אותו נכס מהיות נכס נפקד, וכל זכות שהיתה לאדם באותו נכס ערב הקנייתו לאפוטרופוס תחזור אל אותו אדם או אל מי שבא תחתיו.

[...]

(ג) מכר האפוטרופוס נכס מוקנה, נעשה הנכס שנמכר משוחרר ועובר לבעלות הקונה ואילו התמורה שקיבל האפוטרופוס נעשית נכס מוחזק; היה הנכס המוקנה שעבוד הניתן לביטול וביטלו האפוטרופוס בתמורה, או זכות הניתנת לוויתור וויתר האפוטרופוס עליה בתמורה, נעשית התמורה נכס מוחזק בשעת הביטול או הוויתור, הכל לפי הענין.

3.מכאן לכאן, ביום 7.7.2022 ניתן פסק דין חלקי בעניין טבר, שבו נקבעו הוראות באשר למהותו של הפיצוי לפי סעיף 13(1) לפקודה ולאופן חישובו; לשלמות התמונה יצוין כי בהמשך התקיים דיון נוסף בחלק מהיבטי פסק הדין החלקי, שאינם רלוונטיים במישרין לסוגיה שבמוקד הבקשות דנן (דנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה נ' מדינת ישראל (27.12.2023) (להלן: דנ"א חיאדרה)). בחודשים ינואר-פברואר 2023 נתן בית המשפט המחוזי בחיפה שלושה פסקי דין שבהם קיבל את תביעותיהם של המשיבים לפיצויים לפי סעיפים 13-12 לפקודה. בתוך כך נקבע כי תעודות השחרור שהנפיק האפוטרופוס לנכסי נפקדים הובילו לשחרור התמורה עבור ההפקעה על פירותיה, לרבות הזכות לפיצוי לפי סעיף 13(1) לפקודה. עוד נקבע כי הפיצוי לפי סעיף 13(1) יחושב בהתאם לאמור בעניין טבר.

4.המבקשים הגישו ערעורים על שלושת פסקי הדין וטענו, בין היתר, כי המשיבים אינם זכאים לפיצוי לפי סעיף 13(1) לפקודה וכי הלכת טבר אינה חלה בנוגע לנכסים נושא ההליכים דנן. זאת, בעיקרם של דברים, מכיוון שבניגוד לנסיבות המקרים שנדונו בעניין טבר, בענייננו הופקעו המקרקעין מידי האפוטרופוס ולא מידי בעליהם – כך שהבעלים ממילא לא היו יכולים להחכיר את המקרקעין לאחר ההפקעה, ועל כן אין מקום להכיר בזכאותם של המשיבים לפיצוי בגין דמי חכירה אבודים. לשלמות התמונה יצוין כי ביום 25.2.2024 הודיעו הצדדים לשלושת הערעורים כי עלה בידם להגיע להסכמות במספר סוגיות שאינן רלוונטיות במישרין לבקשות שלפניי, ובפרט כי ככל שערעורי המבקשים יידחו, הפיצוי לפי סעיף 13(1) לפקודה יחושב בהתאם לאמור בדנ"א חיאדרה.

5.ביום 8.4.2024 ניתן פסק הדין הראשון (השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז וד' מינץ), אשר הכריע בשניים מתוך שלושת הערעורים, ובגדרו נדחו טענות המבקשים. בפתח פרק הדיון וההכרעה ציין השופט עמית כי חוק נכסי נפקדים הוא "חוק גורף שהיה נכון לשעתו" (פסקה 17 לפסק הדין הראשון), וכי אלמלא סעיף שמירת הדינים שמעוגן בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ספק אם הוראות חוק נכסי נפקדים היו עומדות בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק היסוד, וזאת עקב הפגיעה הקשה שיוצר חוק נכסי נפקדים בזכות לקניין. בנסיבות אלו, כך נקבע, "קשה להלום כי המשיבים ילקו פעמיים" – הן בהכרזת הנכס כנפקד, הן בקבלת פיצוי מופחת בהשוואה לנפקעים אחרים (שם). בהמשך קבע השופט עמית כי נוסח תעודות השחרור שהנפיק האפוטרופוס מלמד כי עם השחרור הוחזרה למשיבים הזכות לקבלת פיצויי ההפקעה – זכות שבה החזיק האפוטרופוס בעבר, ושאותה נמנע מלממש בעצמו – וכי התעודות לא כללו הגבלה על מסלול הפיצוי: אם לפי סעיף 12 לפקודה, אם לפי סעיף 13(1). עוד הוסבר כי שחרור תמורת הנכסים לידי המשיבים אינו שקול להקנייה רטרואקטיבית של זכות קניין, אלא יש בכך משום "המחאה או הסבה או השבה של זכות האפוטרופוס לתבוע פיצויים בגין כל השנים החל מתפיסת המקרקעין אל המשיבים שנכנסים ב'נעליו'" (שם, פסקה 18). בנוסף לכך ציין השופט עמית, על סמך האמור בעניין טבר ובפסקי דין נוספים של בית משפט זה, כי הפיצוי לפי סעיף 13(1) לפקודה נועד לפצות את הנפקע על העיכוב בתשלום פיצויי ההפקעה, ולאו דווקא בגין השימוש במקרקעין. לפיכך נדחתה טענת המבקשים כי העובדה שלא היה ביכולתם של המשיבים להחכיר את הנכסים, בהיותם נכסים נפקדים, שוללת את זכאותם של האחרונים לפיצוי לפי סעיף 13(1) לפקודה.

6.בהמשך הפנה השופט י' עמית לפסיקה שממנה עולה כי לא קיימים יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין נפקדים לבין האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אך הוסיף כי מן הסמכויות הנרחבות שהוקנו לאפוטרופוס ביחס לנכסים הנפקדים, נגזרת חובתו לשמור על ערכם של נכסים אלה. נקבע כי אין צורך להידרש בענייננו לשאלות שמתעוררות עקב אי-ההכרה ביחסי נאמנות כאמור – ובכלל זה לשאלה האם האפוטרופוס היה חייב להגיש תביעה לפיצויי הפקעה – וזאת נוכח המסקנה שלפיה זכותם של המשיבים לפיצוי נובעת מהזכות שהועברה להם על ידי האפוטרופוס בתעודות השחרור. השופטת ד' ברק-ארז הצטרפה למסקנתו של השופט עמית, אך ציינה כי הדיון בענייננו "אינו נגזר במישרין" מן הרקע הייחודי לחקיקתו של חוק נכסי נפקדים. השופטת ברק-ארז הוסיפה כי היא אינה חולקת על הקביעה ששחרורו של נכס נפקד אינו פועל באופן רטרואקטיבי, אך לשיטתה ברי כי האפוטרופוס עצמו החזיק בזכות תביעה שאותה היה ביכולתו לממש, ו"קשה להלום שזכות זו 'התפוגגה' כאילו לא הייתה במועד שבו שוחרר הנכס".

7.השופט ד' מינץ, לעומת זאת, סבר בדעת מיעוט כי יש לקבל את הערעורים שהגישו המבקשים, והדגיש בפתח פסק דינו כי הקביעות בנוגע למהותו של חוק נכסי נפקדים אינן נדרשות לענייננו. לגופו של עניין צוין כי המשיבים לא החזיקו בזכויות במקרקעין הרלוונטיים בעת ההפקעה, מכיוון שהנכסים הוקנו קודם לכן לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, וכי זכויותיהם של המשיבים ביחס לנכסים קמו רק לאחר מתן תעודות השחרור מכוח סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. בהקשר זה הסביר השופט מינץ כי בהתאם לפסיקה, מדובר "בזכות חדשה שנוצרה עם השחרור, הזהה במהותה לזכות שהוקנתה לאפוטרופוס" (פסקה 3 לפסק דינו של השופט מינץ; ההדגשה במקור – ע' פ'). עוד סבר השופט מינץ כי קשה לראות בנוסחו של סעיף 28(א) לחוק נכסי נפקדים – שלפיו עם השחרור "כל זכות שהיתה לאדם באותו נכס ערב הקנייתו לאפוטרופוס תחזור אל אותו אדם או אל מי שבא תחתיו" – כמוביל למסקנה שהמשיבים נכנסו בנעליו של האפוטרופוס בהקשר זה. כמו כן סבר השופט מינץ כי מסקנתו של השופט עמית אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה שלפיה היחסים שבין האפוטרופוס לנפקד אינם יחסי נאמנות. עוד צוין כי ניתן לתהות מדוע העובדה שהנכסים הופקעו מהאפוטרופוס, ולא מבעליהם, מצדיקה מתן פיצוי למשיבים בסכום גבוה יותר מאשר לנפקדים אחרים שנכסיהם נמכרו, ואשר לפי סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים היו זכאים רק לסכום התמורה שהתקבלה בפועל אצל האפוטרופוס. לצד זאת הסכים השופט מינץ כי הפיצוי מכוח סעיף 13(1) לפקודה לא בהכרח נועד לפצות את הנפקע בגין השימוש במקרקעין, ואולם לשיטתו אין בכך כדי לשנות מהעובדה שהסעיף מזכה בפיצוי את "בעליו של המקרקעין (או בעל זכויות אחרות בו) בעת ההפקעה, ואין זהו מצב הדברים בענייננו" (פסקה 6 לפסק דינו; ההדגשה במקור – ע' פ').

8.ביום 7.5.2024 ניתן פסק הדין השני (השופטים י' עמית, י' וילנר וי' כשר), שבגדרו נדחה הערעור הנותר מטעם המבקשים. השופט עמית דחה את טענת המבקשים כי תביעתם של המשיבים באותו הליך הוגשה בשיהוי, וקבע כי נימוקי פסק הדין הראשון באשר לתחולתה של הלכת טבר רלוונטיים גם להליך הנוכחי. השופט כשר הסכים לחוות דעתו של השופט עמית, והדגיש כי הנפקות של תעודות השחרור בענייננו אינה שחרור זכויות בנכס מקרקעין, כי אם שחרור זכות תביעה לקבלת פיצויי הפקעה. עוד ציין השופט כשר כי האפוטרופוס היה זכאי לפיצוי בגין דמי החכירה האבודים אילו היה מגיש תביעה לפיצויי הפקעה – ובנסיבות אלו, לעמדת השופט כשר אין בסיס לתוצאה שלפיה חל "פיחות" בזכות התביעה בעת העברתה לידי יורשיהם של הבעלים המקוריים (פסקה 2 לפסק דינו). השופטת וילנר הסכימה אף היא כי דין הערעור להידחות לגופו, בהתאם לדעת הרוב בפסק הדין הראשון.

9.בבקשה לדיון נוסף שהגישו המבקשים בנוגע לפסק הדין הראשון, נטען כי בית משפט זה קבע הלכה חדשה שלפיה הפקעת נכס נפקד מידי האפוטרופוס, בהתאם להוראות פקודת הקרקעות, מקימה לנפקד – כלומר, למי שהיה בעלי הנכס טרם הקנייתו לאפוטרופוס – זכאות לפיצוי לפי סעיף 13(1) לפקודה ככל שהתמורה בעד ההפקעה שוחררה לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. המבקשים טוענים כי הלכה זו חורגת באופן מהותי מן האופן שבו פירשה הפסיקה את ההסדרים שבחוק נכסי נפקדים ובפקודת הקרקעות, וזאת בפרט בשים לב לקביעות בפסיקה בדבר הצורך בזהירות בעת קביעת חבויות המדינה מכוחו של חוק נכסי נפקדים. לפי הנטען, הקביעה שהמשיבים נכנסים "בנעליו" של האפוטרופוס לנכסי נפקדים עם שחרור התמורה סותרת פסיקה קודמת של בית משפט זה, שבה נקבע כי שחרורו של נכס נפקד מוליד זכות חדשה ביחס לנכס או לתמורתו, להבדיל מזכות בעלות למפרע. עוד נטען כי פסק הדין הראשון סותר את הפסיקה שלפיה לא מתקיימים יחסי נאמנות בין הנפקד לאפוטרופוס, ושלפיה חוק נכסי נפקדים לא ביקש להקנות לנפקדים זכויות בקשר לניהול נכסיהם על ידי האפוטרופוס.

10.כמו כן טוענים המבקשים כי פסק הדין הראשון לא כלל דיון במספר סוגיות רלוונטיות, ובפרט בטענתם כי הוראות חוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ג-1973 (להלן: חוק הפיצויים) שוללות את האפשרות להגיש תביעה לפיצוי לפי סעיף 13(1) לפקודה. בהקשר זה מפנים המבקשים לסעיף 18 לחוק הפיצויים, שלפיו החל מתחילת תוקפו של החוק "לא תישמע שום תביעה של נפקד לזכות בנכס, או לשחרור נכס על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים [...] אלא לפי חוק זה". המבקשים טוענים כי חוק הפיצויים קובע הסדר ספציפי וממצה בכל הנוגע לזכאותם של נפקדים לפיצוי, גם בתרחיש שבו הנכס הרלוונטי הופקע, וכי בהתאם למסגרת הזמנים שנקבעה בחוק האמור – תביעתם של המשיבים לפיצוי התיישנה. אמנם, כך מובהר, בפועל התפתחה "פרקטיקה" שלפיה האפוטרופוס דן בבקשות לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים גם לאחר מסגרת הזמנים שנקבעה בחוק הפיצויים, ואולם הדבר נעשה "לפנים משורת הדין, וללא ויתור על טענות כדוגמת שיהוי ונזק ראייתי" (סעיף 49 לבקשה בדנ"א 3473/24). עוד מצוין כי המדיניות שמיישמת המדינה בהקשר זה היא כי בקשות לשחרור תמורה כגון אלו שהגישו המשיבים בענייננו, נדונות בהתאם לסעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים ומקנות, לכל היותר, פיצוי לפי הוראות נוהל רשות מקרקעי ישראל מס' B35.05 "מתן פיצויים על פי חוק רכישת מקרקעין (חר"מ) ועל פי חוק נכסי נפקדים (חנ"נ)" (9.9.2021) (להלן: נוהל B35.05) – נוהל שלפי הנטען מקנה פיצוי גבוה יותר מאשר הוראות חוק הפיצויים (סעיפים 53-52 לבקשה בדנ"א 3473/24). המבקשים מבהירים כי לשיטתם "תרופתם של המשיבים במקרה דנן צריכה לעמוד על פיצוי בשיעור שווי המקרקעין במועד ההפקעה בהתאם לס' 12 לפקודה" בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לדין (סעיף 76 לבקשה בדנ"א 3473/24), ולעמדתם מדובר בסעד צודק וראוי; לחלופין, ולפנים משורת הדין, מציינים המבקשים כי יסכימו לפצות את המשיבים בהתאם לנוהל B35.05 (שם, סעיף 77).

11.לצד זאת טוענים המבקשים כי המסקנה שבפסק הדין אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים, שלפיו נפקדים זכאים לכל היותר לתמורה שקיבל האפוטרופוס בעד מכירת הנכס. עוד נטען כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין הראשון, שלפיה שחרור התמורה מקנה לנפקד זכות תביעה לפי סעיף 13(1) לפקודה, אינה עולה בקנה אחד עם תכליותיו של סעיף 13(1) ועם התנאים ליישומו, וזאת בפרט בשים לב לכך שהמשיבים לא היו בעלי המקרקעין במועד ההפקעה. לטענת המבקשים אף מדובר בהלכה קשה שמובילה לפגיעה בשוויון בין נפקדים שונים, ובפרט בנפקדים שהגישו תביעות לפי חוק הפיצויים במועדים שנקבעו בחוק האמור, שלא כמו המשיבים בענייננו. בבקשה לדיון נוסף בפסק הדין השני, חוזרים המבקשים על הנימוקים שפורטו לעיל ומוסיפים השגות על דחיית טענתם לשיהוי באותו הליך. לשיטת המבקשים, "אמנם קביעות פסק הדין בעניין זה נעוצות בעובדות המקרה הקונקרטי", אך דחיית הטענה לשיהוי מעוררת קשיים ממשיים (סעיף 27 לבקשה בדנ"א 4257/24).

12.המשיבים סבורים כי פסק הדין הראשון אינו כולל חידוש פסיקתי, לא כל שכן הלכה חדשה וקשה או הלכה שעומדת בסתירה להלכות קודמות, וכי הקביעות שבפסק הדין הראשון והשני עוסקות בנסיבותיהם הקונקרטיות של המקרים שהובאו לפני בית המשפט. לטענתם, פסק הדין הראשון עולה בקנה אחד עם הפסיקה שלפיה זכות תביעה עשויה להיחשב כנכס נפקד שאותו ניתן לשחרר בהתאם לסעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, ועם פסיקה שלפיה מתן תעודת שחרור מוביל להסבה של זכויות האפוטרופוס לידי הנפקדים או מי שבאו בנעליהם. המשיבים מוסיפים כי המסקנות שבפסק הדין הראשון הן מוצדקות לגופן, שכן הגבלת פיצויי ההפקעה לסכום הקרן בלבד (בהתאם לסעיף 12 לפקודה) תוביל למתן פיצוי בסכום אפסי. כמו כן נטען, בין היתר, כי השפעות הרוחב של פסק הדין הראשון הן מוגבלות ביותר, נוכח חלוף המועד שנקבע בעניין ארידור להתיישנות תביעות לפיצויי הפקעה.

דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בפסקי הדין נושא הבקשות לדיון נוסף ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות. הדיון הנוסף הוא הליך נדיר וחריג שיתקיים כאשר נקבעה הלכה חדשה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לקיים לגביה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בעבר נקבע כי פסק דין שמכיל חידוש פסיקתי אינו מקים עילה אוטומטית לדיון נוסף, וזאת גם כאשר החידוש האמור עולה כדי הלכה חדשה (דנ"א 2047/23 ורסנוב נ' פקיד שומה עכו, פסקה 13 (2.10.2023) (להלן: עניין ורסנוב)). בדומה, פסק דין שמכריע בשאלה משפטית שטרם הוכרעה קודם לכן אינו מקים כשלעצמו עילה לדיון נוסף, וזאת בפרט ככל שפסק הדין צועד בתלם הפסיקתי הרלוונטי ומוסיף בו נדבך שעולה בקנה אחד עם הלכות קיימות (ראו למשל: דנ"א 8908/23 הרשות לרישום והסדר זכויות במקרקעין נ' קונפינו, פסקה 9 (13.3.2024); דנ"א 4786/23 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 7 (31.8.2023)).

14.בענייננו, בפסק הדין הראשון הוכרעה השאלה האם ניתן לפסוק פיצויי הפקעה מכוח סעיף 13(1) לפקודה, במצב שבו עובר להפקעתם הוקנו המקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, ולאחר ההפקעה שוחררה תמורת ההפקעה לידי מי שבאו בנעלי הבעלים. בית משפט זה השיב (בדעת רוב) על שאלה זו בחיוב, בקבעו כי הזכות לתבוע פיצויים כאמור הייתה מוקנית לאפוטרופוס לאחר ההפקעה; וכי כאשר תמורת ההפקעה שוחררה בהתאם לסעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, הזכות שניתנה למשיבים "היא לקבלת התמורה על פירותיה" – לרבות הזכות לתבוע את פיצויי ההפקעה (ראו פסק הדין הראשון, פסקה 18 לפסק דינו של השופט י' עמית). עוד נקבע כי נוסח תעודות השחרור שהונפקו בענייננו אינו מכיל הגבלה על מסלולי הפיצוי שפתוחים עבור המשיבים, ומשכך אין מניעה שיתבעו פיצויים לפי סעיף 13(1) לפקודה. המבקשים טוענים, כאמור, כי מסקנה זו חורגת מהאופן שבו פירשה הפסיקה את ההסדרים הרלוונטיים בפקודת הקרקעות ובחקיקה בעניין נכסי נפקדים – ובפרט מן הפסיקה שלפיה שחרור נכס נפקד יוצר זכות "חדשה", ומן הפסיקה שלפיה בין הנפקד לבין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לא שוררים יחסי נאמנות.

15.אכן, דומה כי הסוגיה שהוכרעה בפסק הדין הראשון טרם קיבלה עד אז מענה ישיר בפסיקה, ומשכך טמון בה חידוש מסוים. אך לא שוכנעתי כי חידוש זה סותר הלכות קודמות בנוגע להשלכותיה של תעודת שחרור לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, ובפרט את ההלכה שאליה הפנו המבקשים בע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יד 2521 (1960) (להלן: עניין קליינר). באותו עניין נקבע כי כאשר נכס נפקד שוחרר רק לאחר מות בעליו, אין מקום לגבות מיורשותיו של הבעלים מס עיזבון בגין הנכס האמור. השופט א' ויתקון קבע בפסק דינו כי שחרור נכס נפקד מקנה לבעלים זכות בעלות "חדשה" (שם, בעמ' 2544); וכי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים לא נועד "להחיות זכויות שכבר פקעו ואינן", אלא כל שנקבע בו "הוא שהזכות החדשה הנוצרת על-ידי השחרור תהיה מאותו סוג ובאותו היקף כמו זו שנפקעה, ושאין זכות חדשה זו יכולה להיווצר לטובת אף אדם זולת אותו נפקד או הבא תחתיו" (שם). עוד ציין השופט ויתקון כי "לכל הדעות אין השחרור פועל בכוח למפרע" (שם) – ומכאן שבעת הפטירה לא הייתה לבעלים זכות בעלות בנכס הרלוונטי. בהמשך פסק דינו הדגיש השופט ויתקון כי "הירושה נופלת בשעת הפטירה, ולא בשום מועד מאוחר יותר [...] מה שלא עבר בירושה באותו יום, לא יעבור לעולם" (שם, בעמ' 2545) – ובנסיבות אלו, כך נקבע, הנכס מגיע לידי היורשות עקב השחרור לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, "ומאורע זה, כשלעצמו, אין דינו כדין ירושה, וחוק מס עזבון אינו תופס בו" (שם, בעמ' 2547). נראה כי המסקנה בעניין קליינר מתמקדת בעיקרה בתחולתה בזמן של הזכות החדשה שמוקנית עקב שחרור נכס נפקד; כלומר, בשאלה האם הזכות מוקנית החל ממועד השחרור ואילך, או שמא מעשה השחרור טומן בחובו השלכות רטרואקטיביות. זאת להבדיל מפסק הדין הראשון, אשר מתמקד במהות הזכות החדשה שנוצרת עם שחרור התמורה בעד הנכס, ובפרט בשאלה האם התמורה כוללת את הזכות לתבוע פיצויי הפקעה לפי סעיף 13(1) לפקודה, או שמא הזכות שבה החזיק האפוטרופוס נמוגה עם שחרור תמורת ההפקעה (השוו: פסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז ופסקה 3 לפסק דינו של השופט ד' מינץ בפסק הדין הראשון; פסקה 2 לפסק דינו של השופט י' כשר בפסק הדין השני).

16.אולם, אף אם אקבל את הטענה כי פסק הדין הראשון עומד במתח מסוים מול הלכת קליינר, ואף משנה ממנה בהקשר הספציפי נושא ההליכים שלפניי – איני סבור כי מדובר בסתירה שיש בה כדי להצדיק דיון נוסף, אלא בפיתוח של הדין הקיים בהתאם לדילמות חדשות שמובאות מעת לעת לפני בית משפט זה (השוו: דנ"פ 3664/22 אשקר נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (11.8.2022); דנ"א 1918/18 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (29.5.2018)). פסק הדין הראשון ניתן על סמך בחינה סדורה של הוראות החוק הרלוונטיות ושל תעודות השחרור הקונקרטיות שניתנו בענייננו, ולאחר שהמבקשים פירטו בפני בית המשפט את טענותיהם בנוגע להיקף ולתכלית של סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות וסעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. על סמך נתונים אלו הגיעה דעת הרוב למסקנה כי "תמורת הפקעת החלקים" במקרקעין, אשר שוחררה לידי המשיבים במסגרת תעודות השחרור, כוללת את הזכות לתבוע פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות – זכות שניתנה לאפוטרופוס בעקבות ההפקעה, ושאותה נמנע האחרון מלממש לאורך השנים. ההשגות שמפרטים המבקשים על הכרעה זו הן טענות ערעוריות שאינן מצדיקות כשלעצמן קיום דיון נוסף (ראו והשוו, למשל: דנ"א 6325/21 טאמז נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פסקה 15 (28.11.2021); דנ"א 4165/19 משרד הביטחון נ' קוזלי, פסקה 12 (12.11.2019)). כפי שנפסק לא אחת, והדברים יפים לענייננו: "הלכה חדשה אכן נקבעת, ככלל, על-ידי ההרכב הראשוני של בית משפט זה היושב בדין, ואין צורך 'לאשרר' כל הלכה חדשה בדיון נוסף" (עניין ורסנוב, פסקה 13).

17.אף איני סבור כי פסק הדין הראשון עומד בסתירה לפסיקה בדבר טיב היחסים המשפטיים שבין נפקדים לבין האפוטרופוס לנכסי נפקדים. כאמור, השופט י' עמית הפנה לכלל שלפיו לא מתקיימים יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין הנפקדים לבין האפוטרופוס (פסקה 20 לפסק דינו והאסמכתאות שם), והדגיש כי כלל זה מעורר שאלות שחורגות מגדרי ההליכים הנוכחיים, לרבות השאלה "אם האפוטרופוס היה חייב להגיש תביעה לפיצויי הפקעה" (שם; ההדגשה במקור – ע' פ'). אולם, כך הדגיש השופט עמית בפסק דינו, "איננו נדרשים לשאלה זו, לאור המסקנה שאליה הגענו, ולפיה זכותם של המשיבים-הנפקעים לתבוע פיצוי פירותי נובעת מכוח הזכות לפיצויים שהועברה להם על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים בתעודת השחרור ולנוכח מהותו וטיבו של הפיצוי" (שם). לפיכך אין בידי לקבל את הטענה שבפסק הדין הראשון נקבעה הלכה חדשה שסותרת פסיקה קודמת בנושא זה (השוו: דנ"א 5388/20 אורון אחזקות מלונאות ותיירות בע"מ נ' פקיד שומה יחידה ארצית לשומה, פסקה 14 (11.10.2020)).

18.העובדה שפסק הדין הראשון לא נדרש במישרין לסעיף 18 לחוק הפיצויים – שלפיו מיום תחילת החוק "לא תישמע שום תביעה של נפקד לזכות בנכס, או לשחרור נכס על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים [...] אלא לפי חוק זה" – אף היא אינה מקימה עילה לדיון נוסף. זאת, שכן כפי שנפסק לא אחת, "הליך הדיון הנוסף לא נועד לברר לראשונה סוגיה שכלל לא נדונה בפסק הדין" (דנ"א 315/22 פלוני נ' בש, פסקה 10 (1.3.2022); ראו גם דנ"א 8399/21 עבד אלחלים נ' זידאן, פסקה 14 (7.2.2022); דנ"א 1292/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (19.7.2020)). מכל מקום אציין כי קיים בעיניי קושי בטענה שסעיף 18 לחוק הפיצויים חוסם את המשיבים מלממש את זכותם לתבוע פיצויי הפקעה, שכן מטענות המבקשים עולה לכאורה כי האפוטרופוס עצמו סטה מן ההוראה האמורה בעת שדן בבקשות לשחרור תמורת ההפקעה והנפיק את תעודות השחרור שבעקבותיהן הוקנתה זכות התביעה למשיבים. זאת ועוד: כפי שצוין בפסק הדין הראשון ובבקשות שלפניי, המבקשים הסכימו לפצות את המשיבים בשווי הפיצוי לפי סעיף 12 לפקודת הקרקעות, שעוסק כאמור בפיצויי קרן נומינליים. בנסיבות אלו מצאתי קושי בסירוב להכיר בזכאותם של המשיבים לפיצוי לפי סעיף 13 לאותה הפקודה עצמה, וזאת אף בשים לב להבהרת המבקשים כי התנהלותם בהקשר זה הייתה לפנים משורת הדין. בשים לב לאמור לעיל, לא מצאתי עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין הראשון – ומשכך נדחה מאליו חלק הארי של הבקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין השני. השגותיהם של המבקשים בנוגע לסוגיית השיהוי שנדונה בפסק הדין השני, הן טענות ערעוריות ויישומיות שאף הן אינן מקימות עילה לדיון נוסף.

שתי הבקשות לקיום דיון נוסף נדחות אפוא. בנסיבות העניין, ומשתשובות המשיבים הוגשו מבלי שהתבקשו, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.