דנ"א 65/00אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. זיאד חמאדה

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין מיום 18/11/99 שניתן על ידי בית המשפט העליון (כבוד השופטים ת' אור, ט' שטרסברג-כהן, י' אנגלרד) בע"א 5757/97.

1.

ביום 04/04/89

נפל על המשיב מספר 1 (להלן: המשיב) שיגום שהיה קשור לאונקל של מנוף המותקן על מחפר זחלי, עת עסק בשטיפת ציוד במקום עבודתו (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נפגע המשיב בראשו ובגבו. הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו מאה אחוזי נכות לצמיתות. המחפר הזחלי היה מבוטח בעת התאונה בפוליסת ביטוח חובה אצל אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: העותרת). המשיב הגיש תביעה נגד העותרת וקרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בעילה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים); לחילופין נגד המשיבים 2-9 בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין.

2.

בבית המשפט המחוזי נקבע כי המחפר עונה להגדרת המונח "רכב" לפי חוק הפיצויים והשימוש שנעשה בו נכנס לגדר ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי". לפיכך נקבע כי התאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. בחינת תחולת חוק הפיצויים על התאונה נעשתה לפי מתכונתו של החוק לאחר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשמ"ג1983- (להלן: תיקון מספר 4) אך לפני תיקון מספר 8 (תשנ"א1990-). בנוסף נקבע כי העותרת מושתקת מלהתכחש לחבותה על פי הפוליסה אשר הוצאה על ידה; אף אם לא היו מתקיימים יסודות טענת ההשתק במקרה דנן, ניתן היה להגיע לתוצאה זהה על ידי יישום חובת תום הלב (סעיפים 12, 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, להלן: חוק החוזים); וכי ניתן להשתית את חובתה של העותרת לפצות את המשיב על חוזה הביטוח שכרתה עם בעלת המחפר. לאור זאת חייב בית המשפט המחוזי את נהג הרכב, את בעלת הרכב ואת העותרת, לפצות את המשיב ודחה את התביעה נגד יתר הנתבעים, לרבות צדדים שלישיים. לאחר שהחליט בית המשפט המחוזי בעניין חבות העותרת לפצות את המשיב, הגיעו בעלי הדין להסכמה בדבר שיעור הפיצויים אשר ישולם למשיב. על פי הסכם זה, הפך, למעשה, המשיב, לצד פורמלי בערעור.

3.

בית המשפט (כבוד השופטים ת' אור, ט' שטרסברג-כהן, י' אנגלרד) בפסק דינו דחה את הערעור. בערעור לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי מחפר אינו נופל להגדרה הבסיסית של "רכב", שכן אין ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית. כמו כן המחפר אינו נכלל בגדר אחד ממצבי הריבוי של הגדרת "רכב מנועי". מכאן שאין הוא "כלי רכב" כמשמעו בחוק הפיצויים. במצב דברים זה נקבע כי אין יכולה לחול כל חובת פיצוי על קרנית. שהרי תנאי לקיום חובה כזאת מצידה הוא שמדובר בתביעה לפי חוק הפיצויים (סעיף 12(א) לחוק).

4.

למרות זאת, נקבע בערעור כי פוליסת הבטוח בין בעלת המחפר לעותרת מהווה חוזה בין הצדדים (סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981- להלן: חוק חוזה הביטוח). ביכולתם של צדדים להסכם לאמץ באופן רצוני, ביחסים בניהם את מתכונת הכיסוי הביטוחי מכוחו הוצאה הפוליסה (על פי פקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל1970-, להלן: פקודת הביטוח). תוך הנחה כי הרכב המבוטח הוא רכב מנועי כמשמעותו בפקודה זו ובחוק הפיצויים. תנאי הפוליסה לפי פקודת הביטוח מהווים במקרה זה את תוכנו של ההסכם. תוכן זה כולל את הוראות פקודת הביטוח החלות על רכב מנועי כמשמעו בחוק הפיצויים, אשר הפכו חלק מההסכם מכוח הסכמת הצדדים להחילם על הכלי המבוטח, כאילו היה רכב מנועי כמשמעותו בחוק זה. כמו כן תוכן זה כולל את הוראותיו של חוק הפיצויים. אולם אין בחוזה בין המבטח למבוטח להטיל חובות על מי שאינו צד לחוזה, ללא הסכמתו (כגון קרנית).

5.

אחרי קביעה זו התחקה בית המשפט אחר אומד דעת הצדדים בעת התקשרותם בפוליסת הביטוח הנדונה כדי לבדוק אם אכן במקרה זה ניתן לומר כי זהו ההסכם בין הצדדים. נקבע, כי הפוליסה לא כללה הוראה מפורשת בעניין. לא עלתה טענה כי הצדדים היו שרויים ב"טעות" אשר למצב העובדתי, שני הצדדים היו מודעים לאי הודאות המשפטית בעניין זה והיו להם ספקות לגבי סיווגו של המחפר כרכב מנועי על פי חוק הפיצויים. עוד נקבע, כי אין לקבל טענת העותרת כי מדובר בפוליסת ביטוח "על תנאי" - שתוקפה מותנה בכך שהמחפר הוא אכן רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים. המשמעות של פוליסה "על תנאי" היא שהפוליסה לא תהיה אכיפה עד פסיקתה של ערכאת ערעור סופית. התלייה מראש של תוקף הפוליסה עד למיצויו של בירור משפטי בכל הערכאות הרלבנטיות, הליך העלול לקחת פרק זמן לא מבוטל, אינו נראה כעניין הנעשה על דרך השגרה. קשה אף לקבל כי בתנאים אלו נגבים דמי פרמיה בשיעור רגיל, כפי שהיה במקרה הנדון אשר אינו משקף אפשרות שהביטוח אולי לא יהיה תקף. כך במיוחד, לאור העובדה שמדובר בתנאי בעל השפעה מיוחדת על ההסכם, שכן בכוחו לרוקן מתחולה את הפוליסה נשוא הדיון. צוין, כי שיקולי מדיניות תומכים בדעה כי בנסיבות אלה ראוי שתנאים המשפיעים על עצם תוקפו של החוזה יבוטאו בו במפורש. צד המבקש לטעון כי תנאי כאמור הוסכם בין הצדדים, למרות שלא ניתן לו ביטוי בכתובים יאלץ לספק לכך הסבר משכנע. בית המשפט קבע כי העותרת לא עמדה בנטל זה. גם סוג החוזה בו עסקינן עומד לעותרת לרועץ. צוין גם, כי הפוליסה בין הצדדים מהווה חוזה ביטוח. מבטח המעונין לסייג חבותו על פי הפוליסה חייב להביע את רצונו זה בפוליסה בדרך שנקבעה בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח (שהוא סעיף קוגנטי על פי סעיף 39 לחוק) קובע כי יש לציין תנאי כזה בהבלטה מיוחדת. במידה וחברת הביטוח אינה עומדת באחת מהדרישות הצורניות הנ"ל, אין היא זכאית להסתמך על הגבלת חבותה. על העותרת, ביחסיה עם המבוטח לשלם פיצויים לכל נפגע בתאונה בה מעורב המחפר, אם חובה כזו הייתה חלה עליה לפי פקודת הביטוח וחוק הפיצויים.

6.

בית המשפט התייחס גם להשלכות קיום הפוליסה על זכות התביעה של הנפגע בתאונה כלפי המבטחת (העותרת). לו הייתה התביעה של המבוטח עצמו אשר נפגע בעת נהיגתו ברכב, או תביעה של נהג הרכב אשר נוהג בו ברשות הבעלים - היה לכאורה בפוליסה כיסוי מפורש לתביעתם לפיצויים מהמבטחת במקרה של תאונה לכל אחד מהם. אולם במקרה זה התביעה הייתה של צד שלישי אשר נפגע בתאונה. כאשר התאונה מוכרת כ"תאונת דרכים", לנפגע קיימת עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים (סעיף 2(א) לחוק). סעיף 20 לפקודת הביטוח דן בזכותו של הנפגע בתאונה לתבוע מהמבטח את נזקיו בתאונה. הסעיף יוצר יריבות סטטוטורית ישירה בין הניזוק למבטח. נקבע, כי התשובה לשאלה טמונה בהכרעה האם הפוליסה נשוא הדיון מהווה חוזה לטובת צד שלישי. בנסיבות המקרה, נקבע כי ניתן לסווג את הפוליסה ככזו ובכך להעניק זכות תביעה גם לנפגע שאינו המבוטח.

7.

בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין זה. העותרת מעלה מספר טענות. ראשית , הנוסח הלשוני של פוליסת הביטוח, אינו מתיישב עם הטענה שעל פי אומד דעת הצדדים התכוונו הם להחיל את הוראות חוק הפיצויים ופקודת ביטוח רכב מנועי על השימוש במחפר הזחלי, גם אם יתברר בדיעבד, כי אין הוא "רכב מנועי". כמו כן לו ידעו הצדדים כי התאונה איננה תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים, לא היו הם מתקשרים בביטוח זה. המבוטח יהיה צפוי להיתבע בנזיקין וגובה הפיצוי בנזיקין גבוה יותר. יוצא איפוא כי ערך לעצמו ביטוח שאינו מכסה את מלוא חבותו. גם המבטח לא היה מוציא פוליסה כזאת. לכן, מבחן "אומד דעת הצדדים" צריך היה להוביל למסקנה ההפוכה. בנוסף אין להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים מקום שקיים אילוץ להתקשרות. הביטוח שהוצא הינו יציר כפוי של החוק (תקנה 280(ב)(3) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-). שנית , לא יתכן שיחילו על המבטח את החובות לפי חוק הפיצויים מבלי לזכות אותו בזכויות המוקנות לו לפי חוק הפיצויים. לדוגמא -

המקרים היוצאים מן הכלל המקנים זכות חזרה לפי סעיף 9 לחוק הפיצויים. כן נטען, כי גם ללא חוק כופה נהגו הצדדים בסבירות כאשר הוציאו תעודת ביטוח מחמת הספק, שהרי לא ניתן היה לחזות מראש את החלטת בית המשפט העליון וכי הצדדים לא רצו להעמיד את המבוטח ב"סיכון כפול" שיורשע הוא או כל אדם אחר הנוהג ברשותו בעבירה פלילית וכן יחויבו לפצות את קרנית על כל סכום שזו תחויב כלפי הנפגע.

8.

שלישית , טוענת העותרת כי ההלכה שנפסקה מצדיקה העתרות לדיון נוסף. בסעיף 8 לפסק הדין מציין בית המשפט כי "החשיבות בקביעת חבות המערערת מכוח התקשרותה בפוליסה הנדונה חורגת מעבר לעובדותיו של המקרה בו עסקינן... יש על כן השלכה על מעמדן של פוליסות אשר נכרתו בתנאי התקשורת דומים לאלו הקיימים בעניינו". ההלכה שנפסקה היקפה גדול עוד יותר משום שעדין ימצאו כלי רכב מרובים אשר מצבם מבחינה משפטית לא ברור. רביעית , לא נתנה לצדדים הזדמנות להביע דעה לגבי קונספציה משפטית זו הואיל ואיש מן הצדדים לא העלה אותה בפני שתי הערכאות. חמישית , הקונספציה המשפטית עליה השתית בית המשפט את פסק דינו תגרום בעתיד לריבוי התדיינויות, לקונפליקטים משפטיים מיותרים ולתסבוכות משפטיות קשות ומרובות. בית המשפט עצמו העלה את העובדה שקונספציה משפטית זו תעלה שאלות משפטיות (סעיף 21 לפסק הדין).

9.

המשיבים 5, 6, 7 מתנגדים לבקשה. לטענתם, מקרה זה אינו ראוי לדיון נוסף. ראשית לעניין חידושה של ההלכה, אכן פסק הדין הינו הלכה חדשה ככל שהדברים נוגעים לנושא של תאונת הדרכים, אך הדברים אינם חדשים כאשר המדובר בהסכמי ביטוח. פוליסת ביטוח חובה היא מסמך כללי ולאקוני אשר המבקשת ניסחה וקבעה את צורתו ותנאיו. לא קויים משא ומתן מתוכו ניתן ללמוד על תנאי ההתקשרות. בדיני ביטוח אחת ממושכלות היסוד בפרשנות היא כי יש לפרש מסמך לרעת מנסחו, במקרה של אי בהירות. כפי שנעשה במקרה הזה: היות והפוליסה אינה כוללת הוראה מפורשת השוללת אחריות במקרה שהתעורר אזי מסיקים מכך שאין האחריות נשללת. בנוסף פסק דין זה אינו מחדש אלא נובע מדרישותיו המפורשות של החוק - כל תנאי המסייג חבות, עליו לעמוד בדרישות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח. כן נטען, כי דווקא קיומה של תקנה 280(ב)(3) לתקנות התעבורה מחליש את טיעון העותרת. שהרי חזקה על המחוקק כי בהטילו חובת ביטוח לא עשה זאת לריק והחובה לבטח את השימוש במכונה ניידת נועד לאפשר קבלת פיצוי ממבטח הן למשתמש במכונה הניידת והן לנפגע שעשוי להיפגע מהשימוש במכונה הניידת. גם טעמים שבמדיניות משפטית נכונה מחייבים דווקא חיובה של העותרת במצבים "האפורים" על פני מתן פטור. בעת עריכת חוזה הביטוח נגבות פרמיות על יסוד הנחה בלתי מסויגת של ביטוח מלא של כלי רכב לכל דבר ועניין, ובהגיע היום בו נחוץ "פירעון השטר", מתנערת העותרת בטענות כי אין מדובר כלל ברכב. זו התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב בניהול משא ומתן וקיומו של חוזה. שנית , גם מבחינת ההשלכות של פסק הדין אין מדובר במקרה המשליך על קשת מקרים רחבה, אלא על מקטע צר בעולם הביטוח. רכבים להם הוצא ביטוח חובה ושאינם "רכב" על פי מבחני הלכת אטליס (רע"א 3534/97 אטליס נ' יוסף ישראלי ואח' (טרם פורסם)). להלכת אטליס ולהלכה בפסק הדין נשוא העתירה תוצאות חיוביות מבחינת מדיניות שיפוטית ומבחינת הכוונת התנהגות. מהיום והלאה ידעו הצדדים לכלכל מעשיהם כראוי.

10.

גם המשיבות 8, 9 בתגובתן טוענות כי יש לדחות את הבקשה לקיום דיון נוסף. הן מסכימות עם הטענות שנטענו על ידי המשיבים 7-5. אשר לטענת העותרת כי הקונספציה המשפטית נשוא פסק הדין מחילה על המבטח את החובות לפי חוק הפיצויים מבלי לזכותו בזכויות המוקנות לו לפי החוק, לדוגמא זכויות המבטח צד ג'- טוענות המשיבות כי המדובר בחוזה לכל דבר ועניין וכל צד רשאי לקבוע את היקף זכויותיו וחובותיו. משבחרו הצדדים לאמץ לתוך פוליסת הביטוח הוראות פקודת הביטוח והוראות חוק הפיצויים הרי ברור היה לעותרת כי אימוץ הוראות בדרך זו נעשה בשינויים מחויבים וחזקה עליה כי הייתה מודעת כי אין באימוץ ממין זה כדי לחייב כולי עלמא. אשר לטענת העותרות כי לא נתנה לצדדים הזדמנות להביע דעה לגבי הקונספציה המשפטית עליה השתית בית המשפט את פסק דינו, הרי שאין הדבר כך. בסעיפים 11-12 מתייחס בית המשפט בין היתר לטיעוני העותרות הן בסיכומיהן בכתב והן לטיעוני בא כוחה שהושמעו בפניו אודות טענתן העיקרית העומדת בבסיס נימוקיהן. המשיבים 2, 3, 4, מצטרפים לטענות שאר המשיבים.

11.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להדחות. אכן ההלכה אשר נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה מהווה חידוש. להלכה זו השלכות לכאורה על מקרים דומים למקרה אשר נדון בפסק הדין. אולם כפי שנקבע כבר בבית משפט זה דיון נוסף הוא הליך יוצא דופן ונדיר, לא די בחידוש בהלכה כדי להיענות לבקשה לדיון נוסף (ד"נ 37/80 משה בן מאיר כהן נ' מדינת ישראל , פד"י לה(1) 371). במקרה זה אין הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין לדיון נוסף. אכן שאלה חשובה מובאת בפסק דין זה, אולם חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות וחלק גדול מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש:

"החשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, צריך שיהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עמה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת" (ד"נ 2485/95 אפרופים שכון ויזום נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)).

בענייננו אין פסק הדין מבטא גישה חדשנית או מהפכנית בפרשנות חוזה בכלל וחוזה ביטוח בפרט. החידוש בו, הוא הניתוח הרעיוני ככל שהדבר נוגע לתחום של תאונות דרכים. אין זו תוצאה הדורשת תיקון במקרה הקונקרטי, גם אם היא אינה נוחה למבקש הדיון הנוסף וגם אם אפשרית תוצאה אחרת.

אשר על כן העתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיבים 7-5 ו9-8- הוצאות בסך כולל של 10,000 ש"ח.