דנ"א 7025/09 עו"ד עודד גיל נ. עו"ד פואד חיר

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 19.8.09 ברע"א 1104/07, שבו נקבע ברוב דעות המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין והשופט י' דנציגר כנגד דעתו החולקת של השופט א' רובינשטיין כי המשיב זכאי ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע ) בתביעה בגין לשון הרע שהגיש נגדו העותר. בכך נתקבלה בקשת רשות הערעור של המשיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב שקבע (גם כן ברוב דעות) כי ההגנה האמורה אינה חלה בעניינו של המשיב; וזאת, לאחר שבית משפט השלום בתל-אביב, שבו החל ההליך, מצא כי ההגנה חלה לגבי המשיב ודחה את תביעתו של העותר.

1.

העותר והמשיב הם עורכי דין שייצגו צדדים שונים בדיון שנערך בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. עניינה של התביעה שהגיש המשיב הוא בדברים הבאים שאמר לגביו העותר במהלך הדיון: "קיימת חקירה משטרית ומוכן בימים אלה כתב אישום בפרקליטות ולגביהם דנה בימים אלה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בהשעיית החבר עודד מחברותו בלשכה". השאלה שנדונה בפסק הדין נשוא העתירה הייתה האם בנסיבות המתוארות חלה במקרה שלפנינו ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע בזו הלשון:

" פרסומים מותרים

13.לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי...

(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור."

פסק הדין העיקרי בערעורו של המשיב לבית משפט זה ניתן מפי המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין . בפסק דינו קבע המשנה לנשיאה כי סעיף 13(5) הנ"ל מתיר פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד "תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי. המשנה לנשיאה ציין בפסק דינו כי התקיימות ההגנות הקבועות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע אינה מותנית בדרישה של אמיתות הפרסום או של תום-לב, והוסיף כי בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף גם פרסום כוזב שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון) לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי. בפסק דינו הדגיש המשנה לנשיאה כי נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הפרטני וכי הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי. בכל הנוגע לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ציין המשנה לנשיאה כי הסעיף נועד למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך המשפטי ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך. כן התייחס המשנה לנשיאה בפסק דינו לתפיסה שהובעה במספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים, ולפיה יש לקרוא לסעיף 13(5) סייג הנוגע לתוכן הפרסום ומתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו. לשיטת המשנה לנשיאה הטיעונים בדבר הצורך בהצבת סייג מעין זה הם במישור של הדין הרצוי. אולם, כך לשיטתו, מבחינת הדין המצוי אין מקום לאמץ סייג מעין זה. בהקשר זה עמד המשנה לנשיאה על כך שהמחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט, וציין כי הגבלה תוכנית שהייתה בעבר בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הוסרה ממנו מפורשות. עוד הוסיף המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין , כי אין זה ראוי שבית המשפט ייצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק; וזאת, במיוחד כאשר מדובר בחריג לחופש הביטוי. בהקשר זה הביע המשנה לנשיאה את העמדה כי ישנם אמצעים אחרים לקביעת רמת הדיון בהליך המשפטי, ובהם הדין המשמעתי של עורכי הדין.

השופט י' דנציגר הצטרף, כאמור, לפסק דינו של המשנה לנשיאה וציין כי החסינות המוענקת לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע היא חסינות מוחלטת, וכל עוד המחוקק לא בחר לסייג חסינות זו אין להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת. עוד הוסיף השופט דנציגר כי מן הראוי שלשכת עורכי הדין תפעל בנחישות למניעת התדרדרות תרבות הדיון בבתי המשפט בכל האמצעים העומדים לרשותה.

2.

השופט א' רובינשטיין , בדעת מיעוט, הגיע לכלל מסקנה, לאחר שבחן את ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון רע וכן את פסיקת בתי המשפט המחוזיים בסוגיה, כי אין לראות בהיתר הקבוע בסעיף 13(5) הנ"ל היתר מוחלט. לשיטתו מן הראוי היה לפרש את הוראת הסעיף באופן שאינו פורמליסטי, ואין לראות את העובדה שדברים מסוימים נאמרו תוך כדי דיון משפטי כחזות הכול. בהקשר זה ציין השופט רובינשטיין כי יש לפרש את הדין באופן שייתן ביטוי לערכי מדינת ישראל לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והכרזת העצמאות, והוסיף כי מקור ההשראה לפרשנות החקיקה הישראלית בהקשר זה הוא איסור לשון הרע במשפט העברי. משכך, הגיע השופט רובינשטיין למסקנה כי ההיתר הקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הוא היתר רחב אך אינו היתר מוחלט, וכי לשון הרע שיש בו מרכיב של רשעות או זדון אינו חוסה תחת ההיתר. במקרה שלפנינו סבר השופט רובינשטיין כי התבטאותו של המשיב כלפי העותר אינה נכללת בגדר ההיתר שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע; ולפיכך דעתו הייתה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור של המשיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך לדחות את הערעור לגופו.

3.

לטענת העותר, שהיה כזכור התובע בהליך שלפנינו, מן הראוי לקיים דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה משום שנקבעה בו הלכה חדשה, שכמעט כל דיון משפטי בעתיד יושפע ממנה במישרין או בעקיפין. לטענתו, שופטי הרוב בפסק הדין נשוא העתירה שגו בפרשנות הדווקנית שניתנה על ידם לסעיף 13(5) הנ"ל. בהקשר זה טוען העותר כי משמעות דעת הרוב היא כי ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע תינתן לכל דבר שקר או השמצה, גם אם אין לו כל קשר לנשוא הדיון. עוד מוסיף העותר בהקשר זה כי דברים שהחוק אינו מגן עליהם, אם נאמרו מחוץ לבית המשפט, יזכו להגנה מלאה ואבסולוטית דווקא אם נאמרו בבית המשפט. עוד עומד העותר בטיעוניו על המחלוקת שנתגלעה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בסוגיה הנדונה, שאף בה יש לשיטתו כדי להצדיק קיום דיון נוסף בשאלת פרשנותו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

4.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, פסק הדין נשוא העתירה הכריע בשאלה המשפטית של היקף החיסיון המוענק לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע לפרסומים שהם בגדר לשון הרע, הנעשים תוך כדי דיון שיפוטי. הכרעה זו, המבוססת על לשונו הברורה של סעיף 13(5) הנ"ל ועל ההיסטוריה החקיקתית שלו היא הכרעה חשובה; אף כי ספק אם יש לראותה כהלכה חדשה, או שמא כפיתוח נוסף של פסיקה שהייתה קיימת בעבר (ראו והשוו: ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפטי , פ"ד ג 93 (1950); על"ע 7/70 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל-אביב-יפו נ' סלומון , פ"ד כה(2) 729 (1971); ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל , פ"ד כח(2) 620 (1974); ע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל , פ"ד נו(5) 254 (2002)). מכל מקום, אף אם ישנו חידוש הלכתי מסוים בפסק הדין נשוא העתירה, אין בטענות העותר כדי להצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין. ההליך של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון הוא הליך נדיר וייחודי, ובמקרה שלפנינו איני סבורה כי מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות עריכת הליך זה. זאת, במיוחד נוכח לשונו המפורשת של החוק, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והשאלה האם יש לשנות מהיקפה הרחב של הוראת חוק זו היא עניין למחוקק לדון בו. עוד יצוין, כי דעת הרוב בפסק הדין נשוא העתירה עמדה על דרכי פעולה חלופיות לנקיטה בהליכים אזרחיים ו/או פליליים לפי חוק איסור לשון הרע לשם מניעת התדרדרות תרבות הדיון בבתי המשפט; ובהקשר זה יש לזכור כי המחסום מפני תביעה והליך משפטי כאמור הינו על-פי חוק איסור לשון הרע ועל-פי הוראות חוק זה בלבד. אך אין בכך כדי למנוע תגובה ראויה בגין שימוש לרעה בהליכים המתנהלים בבית המשפט, ולשם כך קיימים כלים אחרים. מן הראוי שהגורמים הרלוונטיים (ובהם לשכת עורכי הדין ובתי המשפט) יפעלו בשיתוף פעולה ובכל התוקף לקידום התכלית של שמירה על רמת הדיון ותרבות הדיון ועל שמו הטוב של אדם, אף בהתקיים המחסום מפני תביעת לשון הרע.

אשר על כן, העתירה נדחית.