דנ"א 7565/09 פלוני נ. פלוני

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 6.7.09 ברע"א 9670/07, שבו נקבע כי המשיב, שהורשע במסגרת הליך פלילי בביצוע מעשה מגונה בעותרת 1 (שהיא קטינה ושהוריה הם העותרים 2 ו-3), אינו חייב בתשלום פיצויים עונשיים, וכן אינו חייב בתשלום פיצוי עבור הגברת הסיכון לגרימת נזק נפשי בעתיד לעותרת 1.

1.

בשנת 2000 הוגש נגד המשיב כתב אישום (שתוקן בהמשך) שבו יוחסה לו עבירה של ביצוע מעשה מגונה בעותרת 1 שהייתה בת שש שנים בעת ביצוע העבירה. זאת, בשל שני אירועים שונים שבהם הגיעה העותרת 1 לביתו של המשיב והלה הפשיל ממנה את חצאיתה ונגע באיבריה המוצנעים. המשיב הורשע על-פי הודאתו והוטל עליו עונש של שלוש שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי בסך 5,000 ש"ח. בשנת 2003 הגישו העותרים תביעה נזיקית נגד המשיב, שנסמכה על פסק הדין הפלילי בהתאם להוראת סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. המשיב לא כפר באחריותו, ולפיכך הדיון נסב על שאלת גובה הנזק.

2.

בית משפט השלום ברמלה קבע בפסק דינו כי העותרים זכאים לפיצוי בגין ראשי נזק שונים. לענייננו חשוב לציין כי נקבע שהעותרת 1 זכאית לפיצוי בסך 100,000 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה. זאת, כיוון שבעקבות האירוע נאלצה העותרת 1 להעתיק את מקום מגוריה ובית ספרה ולהיחקר על ידי חוקרת נוער. כן התייחס בית משפט השלום בהקשר זה לחותם "שמעשים כאלה מותירים בילדה כזו", ולכך שניתן לראות בעצם המעשה המגונה נזק. עם זאת, דחה בית משפט השלום את הטענה בדבר נכות פסיכולוגית של העותרת 1, על סמך שתי חוות דעת מטעם העותרים עצמם. בהקשר זה נקבע כי משתי חוות הדעת עולה כי כיום לא ניתן לקבוע האם קיימת נכות רפואית, וכי לא ניתן לקבוע האם בעתיד תופיע. כן דחה בית משפט השלום את תביעת העותרים לפיצויים עונשיים; וזאת, בין היתר, נוכח פסק הדין הפלילי שבו בוטאה הסלידה ממעשי המשיב. שני הצדדים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום. המשיב משך את ערעורו בהמלצת ההרכב, ואילו ערעורם של העותרים נדחה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור הגישו העותרים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

3.

פסק הדין העיקרי בבקשת רשות הערעור ניתן מפי השופט א' רובינשטיין , שקבע כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור של העותרים אך לדחות את הערעור לגופו. בפסק דינו דחה השופט רובינשטיין את טענות העותרים הן לגבי פיצוי בגין הגברת הסיכוי לגרימת נזק נפשי והן בנוגע לחיוב המשיב בפיצויים עונשיים. עוד הדגיש השופט רובינשטיין כי הסכומים שנפסקו לטובת העותרים ושמבוססים בעיקרו של דבר על אומדן מביאים את העניינים הנזכרים ביסודם לידי ביטוי. בכל הנוגע לתביעה לפיצוי בגין הגברת הסיכון לגרימת נזק נפשי קבע השופט רובינשטיין כי אף שהדוקטרינה של הגברת סיכון לגרימת נזק מעוררת עניין, ובמקרים המתאימים יש לה גם נפקות מעשית, קשה ליישמה במקרה דנן, ומכל מקום התוצאה הכוללת נתנה פתרון צודק בנסיבות. בהקשר זה ציין השופט רובינשטיין , בין היתר, כי מבחינת התשתית העובדתית בעניינה של העותרת 1 לא הונחה "מסה קריטית" הנחוצה ליישום הדוקטרינה, והוסיף כי מחוות הדעת השנייה שהוגשה בעניינה של העותרת 1 (שנתיים לאחר חוות הדעת הראשונה וארבע שנים לאחר האירוע) לא רק שאין עולה החמרה במצב אלא אף משתמעת ממנה לכאורה נימה אופטימית יותר במידה מסוימת. בנוסף התייחס השופט רובינשטיין לכך שהעותרים בחרו להגיש את תביעתם בשנת 2003 ולא להמתין עד להתבהרות התמונה לגבי התממשות הסיכון הנטען, וקבע כי בנסיבות אלה הנטיה להידרש לדוקטרינה של "הגברת סיכון" היא קטנה יותר. כן ציין השופט רובינשטיין כי סכום הפיצוי שנפסק בגין נזק לא ממוני אינו על הצד הנמוך לפי הפסיקה, והוא מבטא גם את החשש מפני אי-הוודאות שצופן העתיד. בכל הנוגע לסוגית הפיצויים העונשיים ציין השופט רובינשטיין כי הפסיקה הישראלית הכירה כמעט מראשית דרכה באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים. אולם, השופט רובינשטיין הוסיף כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, הרי במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים. זאת, כיוון שהרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים הוא עונשי והרתעתי והם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגות המזיק. לפיכך, כאשר מנוהל הליך פלילי מושגות תכליות אלה ככלל בהליך הפלילי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. עוד יצוין, כי השופט רובינשטיין הפנה בפסק דינו לפסק הדין של בית המשפט המחוזי במקרה דנן, שבו נאמר כי בפיצוי שנפסק יש מרכיב בעל סממנים "עונשיים".

השופט י' דנציגר הצטרף בהסכמה לפסק דינו של השופט רובינשטיין . לעומת זאת, המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין , סבר כי מן הראוי להגדיל את סכום הפיצוי לעותרת 1 - גם בדרך של אומדן ושקלול - כך שיעמוד על סך של 300,000 ש"ח. בפסק דינו ציין המשנה לנשיאה כי הוא מסכים עם עמדתו של השופט רובינשטיין כי אין לקבוע מסמרות בשאלת הפיצוי בגין הגברת סיכון במקרה דנן; אולם העיר כי במקרים מסוימים – שמקרה מסוג זה הנדון כאן עשוי להיכלל בהם – אין לצפות כי הניזוק ימתין שנים רבות להתגבשות הנזק, ויש לשקול דרכים לאפשר לו לתבוע פיצויים ראויים בשלב מוקדם יותר. בכל הנוגע לעניין הפיצויים העונשיים העיר המשנה לנשיאה כי קיימות גישות שלפיהן הפיצוי העונשי מעוגן במטרות "נזיקיות" יותר מאשר המטרות העונשיות הקלאסיות, וזאת הן במישור ההרתעה היעילה והן במישור התרופתי. בהקשר זה הוסיף המשנה לנשיאה כי תפיסות אלה (שטרם נדונו במשפטנו) עשויות להשליך על שאלת היחס בין הסנקציה הנפסקת בהליך הפלילי לבין הפיצוי העונשי שנפסק בהליך הנזיקי; אולם, המשנה לנשיאה ציין כי נושא זה לא התעורר בענייננו וסבר שיש להותירו בצריך עיון. כן ציין המשנה לנשיאה כי העובדה שנפסקו פיצויים בהליך הפלילי (לפי סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) אין לה נפקות של ממש לעניין פסיקת פיצוי עונשי בהליך הנזיקי, שכן מדובר בסמכות שהיא אזרחית בגרעינה והסכומים שנפסקים בפועל מכוח סמכות זו הם נמוכים.

בעתירתם לדיון נוסף טוענים העותרים כי מן הראוי לקיים דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה הן בסוגיית הפיצוי בגין הגברת סיכון והן בסוגיית הפיצוי העונשי. בכל הנוגע לפיצוי בגין הגברת סיכון טוענים העותרים כי ניתן לומר שעניין הפגיעה הנפשית בקורבנות עבירות מין הוא עניין של ידיעה שיפוטית, ולפיכך מן הראוי לקבוע סטנדרטים לפיהם יוכלו הערכאות הנמוכות לפסוק בעניין זה. כן טוענים העותרים בהקשר זה כי לא היה מקום לדרוש מהם להמתין לגיבוש נזקיה של העותרת 1, שכן במקרה של קטינים הנפגעים על ידי מבוגרים המתנה לגיבוש המוחלט של הנזק עלולה להביא למצב שבו לא יהיה לאותם קורבנות ממי להיפרע. באשר לסוגיית הפיצויים העונשיים טוענים העותרים כי יש לקבוע מהם אותם מקרים חריגים בהם ייפסקו פיצויים עונשיים, גם אם נגזר עונש במישור הפלילי. יצוין, כי גופים שונים הגישו בקשות להצטרף לעתירה דנן כ"ידידי בית המשפט", והעלו טענות בדבר הצורך בקיום דיון נוסף הן בסוגית הפיצויים העונשיים והן בסוגית הפיצויים בגין הגברת סיכון.

המשיב מתנגד מטבע הדברים לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתו, לא נקבעו בפסק הדין נשוא העתירה הלכות חדשות כלשהן, וודאי שלא הלכות המצדיקות את קיומו של דיון נוסף. בכל הנוגע לדוקטרינת הגברת הסיכון מציין המשיב כי הדוקטרינה אינה רלוונטית למקרים בהם לא נגרם כלל נזק. עוד מוסיף המשיב בהקשר זה כי בית המשפט לא הכריע בפסק הדין נשוא העתירה בדבר אימוצה או אי-אימוצה של הדוקטרינה הנזכרת במשפט הישראלי; אלא הוא קבע כי יש קושי ביישום הדוקטרינה בנסיבות המקרה דנן. גם באשר לעניין הפיצויים העונשיים טוען המשיב כי לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי, ולטענתו העותרים חולקים על אופן יישומה של ההלכה במקרה דנן. בהקשר זה מביא המשיב פסקי דין, שניתנו על ידי בתי משפט שונים בישראל, שבהם נמנעו בתי המשפט מפסיקת פיצויים עונשיים במקרים כדוגמת המקרה דנן, ואף במקרים חמורים יותר.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בכל הנוגע לסוגיית הפיצוי בגין הגברת סיכון לא נקבעה בפסק הדין נשוא עתירה הלכה כלשהי, שכן בית המשפט החליט כי בנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן אין להחיל את הדוקרטינה האמורה. אף בשאלת הפיצויים העונשיים אין הצדקה לקיום דיון נוסף. אכן, ניתן לומר כי בפסק הדין נשוא העתירה ישנו פיתוח מסוים של ההלכה בדבר הנסיבות בהן ייפסקו (או לא ייפסקו) פיצויים עונשיים על ידי בתי המשפט. פיתוח הלכתי זה אינו נעדר חשיבות, אולם כידוע לא כל פיתוח הלכתי מצדיק את קיום ההליך הנדיר והייחודי של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון (ראו למשל: דנ"א 7624/07 אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אתא (לא פורסם, 11.5.08); דנ"א 8349/03 יואב רובינשטיין ושות' חברה לבניין פיתוח ומימון בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (לא פורסם, 28.6.04)). בהקשר זה מן הראוי לציין כי אף שהסמכות לפסוק פיצויים עונשיים מוכרת במשפטנו, השימוש בה נעשה אך במקרים חריגים (ראו למשל: ע"א 9656/03 עזבון המנוחה מרציאנו ז"ל נ' זינגר (לא פורסם, 11.4.05), פיסקה ל"ד לפסק הדין; ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי (לא פורסם, 2.2.06), פיסקה 32 לפסק הדין). מנגד, אף פסק הדין נשוא העתירה אינו מונע לחלוטין את האפשרות לפסוק פיצויים עונשיים במקרים המתאימים - גם כאשר הנתבע נענש כבר במסגרת הליך פלילי - וניתן להניח כי המבחנים לעניין זה יתפתחו בפסיקת בתי המשפט בבוא העת.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.