דנ"א 8128/02 עיריית מעלה אדומים נ. שיכון ופיתוח לישראל בע"מ

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, אשר קיבל ברוב דעות את ערעורה של המשיבה (להלן: החברה ), וקבע כי החוזה שנכרת בינה לבין העותרת (להלן: העירייה ) בוטל על-ידה כדין. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.העירייה רכשה מהחברה זכויות במשרדים המצויים במבנה שבנתה החברה. בחוזה בין הצדדים, שנכרת ביום 6.1.89, הוסכם כי מחצית התמורה תשולם על-ידי משרד הבינוי והשיכון עד ליום 1.5.89, וכי "אם מלוא התמורה ... לא תסולק לחברה מסיבה כלשהי עד 30.6.89 ועד בכלל, זכאית החברה לבטל הסכם זה ובלבד שתודיע [לעירייה] על כוונתה לעשות כן לפחות 30 ימים מראש". בפועל, לא שולמה לחברה מחצית התמורה. ביום 9.8.94 - דהיינו למעלה מחמש שנים ממועד ההפרה - שלחה החברה לעירייה הודעה, ולפיה "בתום 30 יום מהיום, ובאם לא יסולק החוב במלואו עד לאותו היום, יהא ההסכם מיום 6.1.89 בטל ומבוטל ויהא עליכם לסלק ידיכם מהנכס". העירייה לא פרעה את החוב ועקב זאת הגישה החברה לבית-משפט השלום תובענה לסילוק ידה מהנכס. בית-המשפט דחה את התביעה בקבעו, כי הודעת הביטול נשלחה על-ידי החברה לאחר שחלף הזמן הסביר לביטול החוזה מחמת הפרתו. החברה ערערה לבית-המשפט המחוזי, וערעורה נדחה. החברה ביקשה רשות לערער לבית-המשפט העליון. בית-המשפט דן בבקשתה כבערעור ופסק, ברוב דעות, לקבל את הערעור.

3.שלושת שופטי בית-המשפט העליון הסכימו כי העירייה הפרה את החוזה הפרה יסודית, וכי הודעת החברה נשלחה לאחר חלוף הזמן הסביר למשלוח הודעת ביטול. מחלוקתם העיקרית נגעה לשאלה אם, בנסיבות העניין, רשאית הייתה החברה לבטל את החוזה חרף חלוף הזמן הסביר. דעת הרוב - מפי הנשיא ברק

ובהסכמת השופטת שטרסברג-כהן - השיבה לשאלה זו בחיוב. הנשיא ציין, כי לפי ההלכה הקיימת, חלוף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול אינו מביא לשלילת זכותו של הנפגע לביטול החוזה, אלא אם ניתן לפרש את התנהגותו כוויתור על זכות זו. בהיעדר ויתור, משמעות חלוף הזמן הסביר הינה רק כי הנפגע מחויב במתן ארכה סבירה לקיום החוזה (בניגוד למצב הרגיל של הפרה יסודית, אשר איננו דורש מתן ארכה) קודם שתתחדש בידו זכות הביטול. על הטענה כי גישה זו מביאה להארכת תקופת אי הוודאות עד אין קץ, השיב הנשיא , כי את זכות הביטול חייב הנפגע להפעיל בדרך מקובלת ובתום-לב, וכי לעתים חידוש ברירת הביטול עשוי להיחשב כמנוגד לחובה זו. בנסיבות המקרה פסק הנשיא , כי חרף חלוף הזמן לא ויתרה החברה על זכותה לבטל את ההסכם ולא נהגה בחוסר תום לב; וכי הודעתה מיום 9.8.94 שימשה "הן כמתן ארכה סבירה לקיום ההסכם והן כהודעת ביטול מותנית, שהפכה להודעת ביטול ההסכם לאחר שחלפה הארכה והתמורה לא שולמה". לפיכך, הביטול היה כדין. השופט טירקל -

בדעת מיעוט - סבר כי "יש לצמצם את ההלכה שלפיה יש במתן ארכה כדי להאריך את 'הזמן הסביר' למתן הודעת ביטול בעקבות הפרה יסודית ולהחיל את ההלכה רק על מקרים שבהם נשלחה הודעת הארכה תוך 'הזמן הסביר' המקורי". לאור זאת, משחלף הזמן הסביר לביטול ההסכם על-ידי החברה, הרי שזכות הביטול שלה "פגה ועברה מן העולם ואין בכוחה לחזור ולהפיח בה רוח חיים על ידי מתן ארכה נוספת מצידה". השופט טירקל ציין עוד, כי הגם שהחברה לא ויתרה על זכותה לקיום החוזה, הרי שהיא ויתרה על זכותה לבטלו. מכל מקום, לדעתו, הודעת החברה מיום 9.8.94 הייתה אך הודעת ביטול מותנית ולא הודעה בדבר מתן ארכה. מטעמים אלה, ולאור מספר שיקולים נוספים, סבר השופט טירקל כי ביטול החוזה לא היה כדין.

4.בעתירתה לדיון נוסף אין העירייה חולקת שפסק-דינם של שופטי הרוב מבוסס על ההלכה הקיימת. אלא שלדעתה, החלתה של הלכה זו על נסיבותיו החריגות של המקרה יוצרת "מצב של 'ביטול עד אין קץ' ולפיו לעולם, וגם לאחר שחלפו שנים רבות בהן לא ניתנה הודעת ביטול, לא יוכל מפר החוזה לפתח אינטרס הסתמכות לפיו אינו חשוף עוד לביטול החוזה". לטענתה, "מצב זה ... הוא מוקשה ביותר הן מבחינת תוצאתו, הן מבחינת היציבות והוודאות הדרושות בעולם העסקים והן מבחינת הבסיס האנליטי והעיוני של פסק הדין". העירייה מוסיפה ומציינת, כי "במישור העקרוני-ההלכתי, פסק הדין עמום, הואיל ואיננו קובע כל אמות מידה וכלים משפטיים שיסייעו למשפטן לזהות אימתי חלוף הזמן לא יספיק כדי להסיק ויתור על זכות הביטול". בנוסף מעלה העירייה השגות שונות הנוגעות לאופן יישומה של ההלכה בידי שופטי הרוב על נסיבות המקרה.

5.דין העתירה להידחות. אין חולק כי בפסק-הדין לא נפסקה הלכה חדשה; ואילו החלתה של ההלכה הקיימת על נסיבות המקרה - מיוחדות ככל שתהיינה - הינה, לכל היותר, בגדר התפתחות פסיקתית טבעית, שככלל אינה עשויה להקים עילה לדיון נוסף (השוו: דנ"א 5771/02 עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים , תק-על 2002(3) 690; דנ"פ 4991/02 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 1642). דווקא השופט טירקל - שבפסק-דינו תומכת העותרת - הוא שביקש לקבוע הלכה חדשה, אלא שדעתו נותרה, כאמור, במיעוט. טענותיה של העירייה הינן, אפוא, טענות ערעוריות באופיין, המופנות כנגד אופן יישומה של הלכה קיימת במקרה נתון; וכידוע, לא לשם בחינתן של טענות מסוג זה נועד הדיון הנוסף.

למעלה מן הדרוש אציין, כי גם לגוף העניין - ומבלי שתשתמע מכך נקיטת עמדה במחלוקת שנתגלעה בין דעת הרוב לדעת המיעוט - ברי כי התמונה הקשה שמנסה העותרת לצייר, באשר לאי הוודאות העתידה לשרור בקרב מפירי חוזים בעקבות פסק-הדין, היא מוגזמת. הלוא בסופו של דבר, כל מפר חוזה, שבאמת ובתמים יהיה מעוניין לשפר את מידת ודאותו ביחס לעתיד החוזה, לעולם יוכל לעשות זאת על-ידי פעולה פשוטה: הפניית שאלה ישירה לנפגע, שבה יברר במפורש אם הנפגע שומר לעצמו את זכותו לביטול החוזה אם לאו. משנמנעה העותרת - מטעמיה - מלנקוט בדרך קלה זו, אל לה כי תלין על "אי הוודאות" שהייתה מנת חלקה.

6.העתירה נדחית.