דנ"פ 4991/02 פלוני נ. מדינת ישראל

העותר הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום בגיסו הקטין ובביצוע מעשים מגונים בשתי גיסותיו הקטינות. הוא נידון לשתים עשרה שנות מאסר, מתוכן תשע שנים לריצוי בפועל. הערעור שהגיש העותר לבית המשפט העליון - אשר נסב בעיקרו על צדקת ההרשעה - נדחה. העותר הגיש עתירה לקיום דיון נוסף, ובהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

בית המשפט העליון קבע בפסק-דינו כי בדין הורשע העותר בעבירה לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, המפנה לסעיף 348(א) לחוק ולנסיבות המנויות בסעיף 345(א) לחוק. נקבע, כי המעשים המגונים בוצעו במתלוננים כשהיו נתונים "במצב אחר המונע התנגדות", כמשמעו בסעיף 345(א)(4) לחוק, כנוסחו בעת ביצוע העבירות. בפסק הדין (שנכתב על-ידי השופטת ביניש בהסכמתם של השופט אנגלרד והשופטת פרוקצ'יה) נאמר ביחס לשתי המתלוננות:

בין משפחת המתלוננות לבין המערער הנשוי לאחותן הגדולה שררו בתקופה הרלבנטית לאישומים יחסים משפחתיים הדוקים. המתלוננות, צעירות בגילן, היו בנות-בית אצל המערער, שמרו על ילדיו ואף היו ביחסי חברות קרובים עם בתו-אחייניתן. המערער היווה עבור המתלוננות דמות סמכותית ואבהית. על-פי עדויותיהן בפני בית המשפט קמא, אחז בהן הלם ופחד בעת שהמערער ביצע בהן את מעשיו. מעדותה של צ' אף עולה כי כל העת ליווה אותה חשש סמוי כי גילוי המעשים יביא להרס משפחת אחותה ולשבר המשפחה כולה. בנסיבות אלה, ונוכח גילן הצעיר של המתלוננות בעת ביצוע המעשים, ברי כי היו חסרות ישע אל מול המערער, ללא יכולת נפשית להביע העדר הסכמה או התנגדות למעשיו.

בית המשפט קבע כי דברים אלה נכונים אף ביחס לעניינו של המתלונן.

לטענת העותר קבע פסק-הדין הלכה חדשה, המרחיבה באופן משמעותי את ההלכה הקיימת ביחס לנסיבות המקימות את החלופה "במצב אחר המונע התנגדות", כמשמעו בסעיף 345(א)(4). אין העותר חולק על כך, כי הלכה היא שמצב מסוג זה יכול שייגרם לא רק עקב מיגבלה פיזית של הקורבן, אלא גם עקב מצב נפשי, בעטיו נשללת מן הקורבן, באופן מהותי, יכולת אפקטיווית להביע את אי-הסכמתו למעשה הנעשה בגופו (דנ"פ 6008/93 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד מח(5) 845, 860-859). אך לטענתו, בעבר הוחלה הלכה זו במקרים שהתאפיינו בנסיבות קיצוניות יותר מאלה המאפיינות את המקרה הנוכחי; ועל-כן יישומה בנסיבותיו של המקרה הנדון יוצר הלכה חדשה וחשובה, המצדיקה עריכתו של דיון נוסף.

אין בידי לקבל טענה זו. בפסק הדין שלערעור לא נפסקה הלכה חדשה. בית המשפט אך יישם בו את ההלכה הקיימת, תוך שבחן את נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון לאורה. מסקנתו הייתה כי נסיבות אלה - אשר פורטו בפסק-דינו בהרחבה - העמידו את המתלוננים במצב נפשי שמנע מהם להתנגד למעשיו של העותר. נמצא כי בפסק הדין שלערעור אין משום פסיקת הלכה חדשה; וממילא אין בו משום פסיקת הלכה שיש בה משום חשיבות או קשיות, שבכוחן להעמיד עילה לקיום דיון נוסף.

העתירה נדחית.