פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
8496/08
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
העותרים:
1. ד"ר משה וינברג
2. מ.ו. השקעות בע"מ
3. תמר ריינר
נ ג ד
המשיב:
מנהל מס שבח מקרקעין מחוז תל אביב
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון מיום
25.9.08 בע"א 345/04 שניתן על-ידי כבוד השופט א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן
וי' אלון
בשם העותרים:
עו"ד ענבל זלוף
בשם המשיב:
עו"ד קמיל עטילה
החלטה
לפנינו עתירה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון בע"א 345/04 (השופטים י' אלון ו ס' ג'ובראן נגד דעתו החולקת של השופט א' רובינשטיין ). פרטי המקרה תוארו בפסק-הדין ואין צורך להרחיב; בתמצית, מ דובר
במצב שבו אדם, שהוא בעלים במשותף במקרקעין (במושע), רוכש את זכויותיו במקרקעין לשיעורין – במועדים שונים – ואז, זמן מה לאחר רכישת זכויות נוספות במקרקעין, מוכר אחוז מסוים מזכויותיו. השאלה היא כיצד לחשב את המס בגין עסקת המכירה (מהו תאריך הרכישה של הזכויות שנמכרו): האם ניתן לראות במוכר כמי שמכר חלק "מסוים" שרכש באחד מהשלבים שבהם צבר את זכויותיו במקרקעין (כאן, בעסקה האחרונה לפני המכירה), או שמא יש לומר כי החלק שנמכר הוא "בלתי-מסוים" כלומר אין לייחד אותו לזכויות שנרכשו על-ידי המוכר במועד מסוים. בענייננו, העותרים טוענים לאפשרות הראשונה, המשיב – לאפשרות השנייה, ודעת הרוב בבית המשפט העליון הייתה כדעת המשיב.
דעת הרוב הסתמכה על הלכות קודמות וקבעה כי בנסיבות כגון אלה "החלק הנמכר הנ"ל איננו ולא היה 'מסוים', וזאת כדין מקרקעים בבעלות משותפת על פי סעיף 27 לחוק [המקרקעין, התשכ"ט-1969]. הוא בלתי מסוים הן במיקומו בשטח המקרקעין והן במיקום זמן רכישתו...". בית המשפט פסק כי ניסיונה של המוכרת במקרה זה לזהות את מועד הרכישה של החלק הנמכר עם עסקה מסוימת – אחת מני כמה וכמה – עומדת בסתירה לפסיקה עקבית של בית המשפט העליון (ע"א 208/78 מנהל מס שבח מקרקעין נ' סבו , פ"ד לב(3) 613 (1978); ע"א 45/80 קלמס נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פ"ד לו(4) 695 (1982); ע"א 89/81 גרינהולץ נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פ"ד לז(3) 231 (1983)). דעת הרוב סברה כי יישום ההלכות הנזכרות בענייננו מוביל לקבלת עמדתן של רשויות המס, וכי אין מקום לאבחן את המקרה דנן מן המקרים שנדונו באותם פסקי-דין. בית המשפט נדרש בהקשר אחרון זה לשורה של טענות שבאו מפי העותרים – טענות המועלות גם היום – אך דחה אותן בהסתמך על פסיקה קודמת ועל עקרונות דיני המס. דעת המיעוט לעומת זאת סברה כי הלכת קלמס
היא בגדר "ברירת מחדל" שניתן לסטות ממנה במקרים מתאימים ומיוחדים, שהמקרה הנדון בא בגדרם. יש להדגיש כי השופט רובינשטיין לא ביקש לבטל את ההלכה הנוהגת אלא לאפשר לנישום להראות כי בעסקה מסוימת, מבחינת מהותה הכלכלית, הוא מכר זכויות "ספציפיות" במקרקעין להבדיל מחלק יחסי מכלל החזקותיו. ככל שלא יראה זאת, "ויש להניח כי כך יהיה במרבית המקרים" – כך ציין השופט רובינשטיין – "תמשיך כמובן לנהוג שיטת החישוב הקבועה בהלכת קלמס ".
הנה כי כן, בפסק-הדין של בית משפט זה נתגלעה מחלוקת בין השופטים אולם בכך בלבד אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. השאלה היא אם נקבעה בפסק-הדין הלכה חדשה – הלכה קשה וחשובה או כזו הסותרת הלכה קודמת (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – והנה בענייננו עיקרו של פסק-הדין הוא יישום של הלכות קודמות על נסיבותיו של המקרה. אכן, בית המשפט לא ביקש לסטות מהלכה קודמת או לקבוע הלכה חדשה אלא להיפך – לצעוד בנתיב שנסלל בהלכה זה מכבר ולכל היותר להמשיך בפיתוח ההלכה. כלשונו של השופט אלון: "זוהי ההלכה כפי שנפסקה ע"י בית משפט זה... והעניין דנן נופל כל כולו בגדריה של הלכה זו". לכן, גם לאחר שקראתי בעיון את טענותיהם המפורטות של העותרים, שביקשו "לבטל מעיקרא את ההלכה הפסוקה" או לאבחן אותה בנסיבות המיוחדות של המקרה, לא מצאתי כי מקרה זה הוא אחד המקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם ייעתר בית המשפט לעתירה לקיומו של דיון נוסף.
העתירה לדיון נוסף נדחית אפוא.
ניתנה היום, כ"ו באייר התשס"ט (20.5.2009).
המשנה-לנשיאה