דנ"א 9132/09 עזבון המנוח פריד מוחמד חמדאן חג' אחמד נ. סמיר מוחמד חמדאן חג

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה שניתן במספר הליכים שנדונו במאוחד (בע"מ 9825/05 סמיר מוחמד ח' אחמד חמדאן נ' עזבון המנוח פריד מוחמד חמדאן חג' אחמד (טרם פורסם, 28.10.2009), הנובעים כולם מסכסוך ירושה בין אחים הנמשך למעלה מ-15 שנים. בפסק הדין (השופטים א' פרוקצ'יה, ס' גובראן, וח' מלצר ; להלן: פסק הדין ) נקבע כי מספר הסכמים ובהם הסכם לחלוקת הירושה והסכם מכר הם תקפים.

1.

וזוהי השתלשלות העניינים הרלוונטית לעתירה לדיון נוסף. אב הוריש לארבעת ילדיו מספר שטחי מקרקעין. מתוקף צו הירושה נרשמו ארבעת האחים כבעלים במשותף בכל חלקות המקרקעין. בשנת 1983 הסכימו האחים על חלוקת הירושה בעין, כך שלמעשה יפורק השיתוף בנכסים. בהתאם להסכמה זו חתמו האחים על שני הסכמים: הסכם לחלוקת המקרקעין (להלן: הסכם החלוקה ) ונספח להסכם, שהתייחס באופן פרטני לשני נכסים: תחנת דלק שהייתה כלולה בירושה ובית המגורים של האב המנוח. לפי הנספח להסכם, אחד האחים (סמיר) הסכים לקנות משלושת אחיו את חלקם בתחנת הדלק. שני אחים אחרים (זוהיר ועבד) הסכימו לרכוש את חלקם של האחים האחרים בבית המגורים. על אף הסכם החלוקה לא נעשה כל שינוי ברישום החלקות, כך שבפועל האחים נותרו רשומים כבעלים במשותף של כל הנכסים. בשנת 1991 נדרשו האחים לשלם מס רכוש על הירושה, כבעלים במשותף. אחד האחים (זוהיר) לא שילם את חובו ולכן מונה כונס נכסים על זכויותיו בירושה. בשנת 1993 רוב חלקו של זוהיר בירושה נמכר לצדדים שלישיים. עוד יצוין כי בשנת 1992 העביר אחד האחים (פריד) לאח אחר (עבד) ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת חלקו בנכס לגורמים שלישיים. בהתאם לייפוי הכוח מכר עבד את חלקו של פריד. גם עסקאות אלה לא הסתיימו ברישום.

2.

בשנת 1994 החלה מסכת של התדיינויות משפטיות בין האחים, אשר השתרעה על פני מספר ערכאות. תחילה הוגשה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, ולאחר מכן עבר מוקד ההתדיינות לבית המשפט המחוזי. עיקר המחלוקת בין האחים נעוץ בתוקפם של הסכם החלוקה ושל הנספח להסכם, וכן בשאלת תוקפן של העסקאות שנערכו לאחר הסכם החלוקה עם הצדדים השלישיים. הכרעות בתי המשפט לא היו אחידות. בית המשפט לענייני משפחה מצא כי ההסכמים הופרו ובוטלו, ואילו בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכמים לא הופרו, ולכל הפחות, לא בוטלו. הכרעות בתי המשפט הובאו לפני בית משפט זה ונדונו, כאמור, במאוחד.

3.

בפסק הדין קבע השופט ג'ובראן , על דעת חברי ההרכב, כי הסכם החלוקה והנספח שנלווה לו עומדים על כנם. בין היתר, נקבע כי מכירת חלקו של האח זוהיר בעקבות תשלום המס בו חויבו האחים אינה עולה כדי סיכול, כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1979. עם זאת, בית המשפט קבע כי את מכירת חלקו של זוהיר יש לראות כמועד שממנו החלה הפרת הסכם החלוקה. בית המשפט קבע עוד כי התקשרות האחים עם צדדים שלישיים בעסקאות מכר עולה כדי הפרה יסודית של הסכם החלוקה. אלא שמי שראו עצמם נפגעים מן ההפרה לא עשו דבר במשך כשלוש שנים, ועל כן נפסק כי הודעת הביטול לא נמסרה בתוך זמן סביר, ומשכך, נקבע כי ביטול ההסכם אינו כדין. עוד הדגיש בית המשפט כי בהגשת תביעה לאכיפת הסכם "אין לראות כמתן הארכה", וגם בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי ההסכם לא בוטל.

במישור נפרד דן בית המשפט בשאלת תוקפו של הסכם המכר שביצע אחד האחים עם צדדים שלישיים, כאשר במרכז הדיון עמד ייפוי הכוח שניתן לו מאח אחר. בית המשפט דחה את טענות העותרים במישור העובדתי ובמישור המשפטי לעניין תוקפו של ייפוי הכוח, וקבע כי יש לראות בייפוי הכוח עסקת מתנה המסמיכה את האח לבצע עסקה במקרקעין.

4.

העותרים, עזבון המנוח פריד ויורשיו, עותרים לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין, שכן לשיטתם מתעוררות בפסק הדין שאלות המצריכות דיון נוסף. בין יתר הטענות העובדתיות שמעלה העתירה, העותרים טוענים שפסק הדין שינה את ההלכה בעניין הזמן הסביר לביטולו של הסכם ולמתן ארכה וכן שגה בהכרעותיו לעניין ייפוי הכוח.

5.

לאחר שבחנתי את טענות העותרים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לקיום דיון נוסף להידחות. כידוע, הליך הדיון הנוסף, כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שמור למקרים יוצאי דופן בהם פסק בית המשפט העליון הלכה חשובה, קשה, חדשה, או כזו העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון. המקרה שלפנינו אינו בא בגדר המקרים החריגים האלה. בפסק דין מפורט נדרש בית המשפט ליישומן של הוראות חוק רלוונטיות ושל הלכות קודמות של בית משפט זה. אין בפסק הדין – לא בנסיבותיו ולא בקביעות המצויות בו – משום הלכה חדשה או קשה המצדיקה קיומו של דיון נוסף.

העותרים מעלים בעתירה שורה ארוכה של טיעונים שמרביתם נוגעים לקביעות עובדתיות שהוכרעו על ידי שתי ערכאות לפחות ואין מקומן בהליך של דיון נוסף. אף הטיעונים המשפטיים הנזכרים בעתירה אינם מן הסוג בגינו יינתן דיון נוסף. בכלל זה, אין להבין מפסק הדין כי הוא קובע הלכה חדשה באשר לתחום הזמן הסביר למתן הודעת ביטול או באשר למתן ארכה. בפסק הדין בית המשפט יישם את ההלכות המוכרות בעניין זה, ועיקרן, העובדה שאורכו של "הזמן הסביר" משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה, כאשר מתן ארכה לעניין זה צריכה להמחיש למפר כי אי מילוי החוזה יוביל לביטולו על ידי הנפגע (ראו, למשל, ע"א 829/01 מלון זידאני נצרת בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם, 12.3.2007; פסקה 6 לפסק דינו של השופט ד' חשין ); ע"א 670/89 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' קרון , פ"ד מה(3) 7, 15 (1991)). פסק הדין גם אינו מעורר את הקשיים שמנסים העותרים לייחס לו בעניין ההסתמכות על הסכם המתנה, שכן גם בהקשר זה פסק הדין אינו חורג מן ההלכה המקובלת לעניין סעיף 5 לחוק המתנה. בית המשפט נדרש לטענות שהועלו על ידי הצדדים ונימק את עמדתו בפסק הדין. דיון נוסף, מלבד היותו הליך חריג, אינו במה להעלאת טענות חדשות שלא נדונו במסגרת פסק הדין.

אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה לקיום דיון נוסף. יצוין כי פסק הדין, שניתן בהסכמת כל חברי ההרכב, סיים התדיינות משפטית ארוכת שנים ומרובת הליכים. בנסיבות אלה אין לי אלא להצטרף לדברי בית המשפט לפיהם "יש לקוות כי המשך התנהלותם [של הצדדים] על פי הסכמים אלו תיעשה מתוך שיתוף פעולה ולא באמצעות גרירת הסכסוך בערכאות המשפטיות".

העתירה נדחית.