דנ"א 9166/18 דורית דיאמנט נ. זהר יפה

בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' סולברג , י' מינץ ו י' וילנר ) מיום 13.12.2018 ברע"א 5526/18 אשר קיבל ברוב דעות את בקשת הרשות לערער ואת הערעור שהגישו המשיבים וקבע כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לאשר את ההוצאות שהושתו עליהם במסגרת החלטות אחרות שניתנו במהלך הליך בוררות, ולא כחלק מאישור פסק הבורר הסופי או פסק ביניים של הבורר.

רקע והליכים קודמים

1.

בין המבקשות למשיבים מתנהלים הליכים משפטיים המשתרעים על פני שנים רבות ובשלב מסוים הוסכם בין הצדדים כי הליכים אלה יועברו לבוררות בהתאם למתווה מוסכם. ההליך דנן עניינו בשתי החלטות של הבורר. האחת , מיום 25.1.2017 שבמסגרתה נדחתה בקשה שהגישו המשיבים לדחיית התובענה על הסף תוך שהושתו עליהם הוצאות בסכום של 20,000 ש"ח ו השנייה מיום 11.5.2017 שבה נקבע כי חלף התנהגות המשיבים שלא הגישו כתב הגנה במועדים שנקבעו לכך, יש מקום לאפשר להם להגיש כתב הגנה אך תוך חיובם בהוצאות בסכום של 50,000 ש"ח. מאחר שהמשיבים לא שילמו את ההוצאות שנפסקו בשתי ההחלטות הנ"ל ביקשו המבקשות מבית המשפט, בין היתר, לאשר את החלטות הבורר בעניין ההוצאות בהתאם לסעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). ביום 19.6.2018 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא, השופט י' שנלר ) את הבקשה וקבע כי יש לפצל את ההחלטות על רכיב ההוצאות מההחלטות גופן ולאשר את ההחלטות ככל שהן נוגעות לרכיב ההוצאות. נקבע כי הגם שההחלטות שבגדרן נפסקו ההוצאות לחובת המשיבים מסווגות כ החלטות אחרות , שניתן להגיש בקשה לאישורן על ידי בית המשפט רק במסגרת פסק הבורר הסופי (או פסק ביניים), "אין הצדקה שבעל דין אשר נפסקו הוצאות לטובתו במסגרת בוררות ותוך כדי הליך הבוררות, לא יוכל לממש אשר נפסק לזכותו ולפנות לנקיטת צעדים משפטיים לגביית ההוצאות, אלא יהיה עליו להמתין עד לתום הבוררות [...] מהבחינה של סיווג, הרי ככל שנפסקו הוצאות ללא תלות בתוצאת הבוררות, סיים הבורר מלאכתו וכאשר מדובר על סעד אופרטיבי על כך המשתמע מכך ועל כן ניתן לראותו כפסק ביניים, הגם שמדובר בסעד נלווה של פסיקת הוצאות".

2.

על החלטה זו הגישו המשיבים בקשת רשות לערער לבית משפט זה, וביום 13.12.2018 קיבל, כאמור, בית המשפט את הבקשה ברוב דעות של השופטים ד' מינץ ו י' וילנר כנגד דעתו החולקת של השופט נ' סולברג , דן בה כבערעור וקיבל את הערעור. לענייננו רלוונטי חלקו של פסק הדין הנוגע לשאלת אישור החלטות הבורר בעניין ההוצאות. השופט ד' מינץ , שכתב את דעת הרוב, עמד תחילה על ההלכה לפיה, בהתאם להוראות חוק הבוררות ולפסיקה, אין בית המשפט נדרש לאשר החלטה אחרת של בורר, אלא רק פסק בורר או פסק ביניים, וכי ההבחנה בין סוגי החלטות אלו תעשה לפי אותם המבחנים אשר נעשה בהם שימוש בפסיקה להבחנה בין פסק דין או פסק דין חלקי ובין החלטה אחרת – היינו, שאלת "סופיות ההחלטה" ואם היא מכריעה באופן סופי במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי. בהקשר זה הודגש כי המבחן הראוי לבחינת סופיות ההחלטה הוא "מבחן הסעד", קרי האם התובע קיבל את הסעד הסופי שהתבקש על ידו או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו. בהתאם לאמות מידה אלה, קבע השופט ד' מינץ כי אין מקום להבחין בין חלקיה השונים של החלטת בורר המסווגת כ החלטה אחרת – כלומר, בין ההחלטה גופה ובין ההוצאות שנפסקו בגדרה – כך שצד להליך הבוררות יהיה רשאי להגיש לבית המשפט בקשה לאישור חלקה של ההחלטה הנוגע לרכיב ההוצאות בלבד. בית המשפט הוסיף כי לא נעלם מעיניו השיקול הנוגע לחיזוק מוסד הבוררות ועידודו, ולחשש כי חיוב שהשית בורר לא יקוים בזמן סביר אם לא ניתן יהיה לאוכפו באופן מידי. עם זאת, נפסק כי אין בשיקול זה כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגיע בית המשפט. לדברים אלה הצטרפה גם השופטת י' וילנר , תוך שקבעה:

"בענייננו, החלטה המחייבת בעל דין בתשלום הוצאות במהלך הליך הבוררות, היא החלטה דיונית מובהקת שהתעוררה אגב ניהול ההליך, והיא אינה נמנית עם אותן החלטות המכריעות בסעד מן הסעדים שפורטו בכתבי הטענות ושהן במוקד הסכסוך בין בעלי הדין. לפיכך, יישום מבחן הסעד על ענייננו מוליך למסקנה כי יש לראות בהחלטה זו " החלטה אחרת " , אף אם סוגיית ההוצאות (בהליך הביניים) הוכרעה באופן סופי על-ידי הבורר" (ההדגשות במקור).

השופטת י' וילנר הוסיפה כי יש קושי לפצל החלטה הניתנת במהלך הליך הבוררות כך שפסיקת ההוצאות תבחן במנותק מן ההחלטה בגדרה הן נפסקו וודאי שלא ניתן לומר כי החלטה המחייבת בעל דין בתשלום הוצאות היא פסק ביניים בבוררות. עוד היא הדגישה כי סיווגן של החלטות דיוניות כפסק ביניים, עשוי להוביל ל"הצפת" בתי המשפט בבקשות אישור וביטול במהלך הליך בוררות, ובכך לאיין את התכלית העיקרית של מוסד הבוררות שעניינה הקלה בעומס המוטל על מערכת המשפט.

השופט נ' סולברג סבר בדעת המיעוט כי אין מקום לקבל את בקשת הרשות לערער. לגופם של דברים הוא סבר כי מבחינה מהותית בענייננו, מקום בו מדובר בהוצאות "עונשיות" שהוטלו בשל התנהלות בלתי ראויה של בעל דין, ניתן להתייחס אל רכיב ההחלטה הנוגע אליהן כאל החלטה העומדת בפני עצמה "חי הנושא את עצמו". על כן, לשיטתו לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי ואין מקום להתערב בה. הוא הוסיף כי אף שיקולי מדיניות תומכים במסקנה האמורה.

הטענות בבקשה דנן

3.

בבקשה שלפניי המבקשות גורסות כי קביעת בית המשפט עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה, והיא עולה כדי הלכה חדשה וקשה הנוגעת לאפשרות של צדדים להליך בוררות להביא לאישור בית המשפט החלטה בעניין הוצאות שניתנה על ידי הבורר, ושאינה חלק מהפסק הסופי או מפסק ביניים. הוטעם כי קביעת הרוב מייצרת תקדים למקרים עתידיים, והיא בעלת השלכות רוחב על הליכי בוררות רבים ואף על מעמדו של מוסד הבוררות כמוסד אלטרנטיבי לפתרון סכסוכים. בהקשר זה נטען כי דעת הרוב מחלישה את מוסד הבוררות, שכן היא מאיינת את האפשרות של צד להליך בוררות שנפסקו לטובתו הוצאות במהלך ההליך להביא לאכיפת ההחלטה באופן מידי. בכך, נטען, מורע מצבו של צד להליך בוררות שנפסקו לטובתו הוצאות לעומת מי שמנהל הליך אזרחי בבית משפט, שיכול להביא לאכיפת החלטות ביניים בעניין הוצאות שנפסקו לטובתו במהלך ההליך.

4.

המשיבים מנגד סבורים כי דין הבקשה להידחות. לדבריהם, קביעות בית משפט זה בדעת הרוב עולות בקנה אחד עם הדין והפסיקה הרלוונטית ואין בהן משום הלכה חדשה או קשה המצדיקה קיום דיון נוסף. המשיבים מדגישים כי פסק הדין של בית משפט זה אינו קובע כלל גורף באשר להוצאות הנפסקות בהליכי בוררות, והוא מיישם את הכללים המוכרים מימים ימימה באשר להבחנה בין החלטה אחרת ובין הפסק הסופי או פסק ביניים. הוטעם כי קביעות אלה תואמות את ההלכה לפיה מקום בו מדובר בהחלטה בעניין הוצאות הטפלות להחלטה אחרת שנפסקו במהלך הבוררות, דינן כדין החלטה אחרת שניתן להביאה לאישור בית המשפט רק בתום הליך הבוררות.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתשובה לה באתי לידי מסקנה שדינה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע את תנאי הסף לקיום דיון נוסף ולפיהם נדרש להראות כי בפסק הדין נושא הבקשה נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף. אין זה המקרה שבפנינו. שופטי הרוב, וכמותם שופט המיעוט עמדו על הוראות הדין והפסיקה הרלוונטיים באשר למקרים שבהם רשאי צד להליך בוררות להביא החלטה לאישור בית המשפט – היינו, מקום שבו מדובר בפסק הבוררות הסופי או בפסק ביניים. זאת להבדיל ממקרים שבהם מדובר בהחלטה אחרת שניתנה על ידי הבורר (ראו בפסקה 17 לחוות הדעת של השופט י' מינץ , פסקה 1 לחוות הדעת של השופטת י' וילנר ופסקה 5 לחוות הדעת של השופט נ' סולברג ). כמו כן, אין חולק כי ההלכה לפיה יש לסווג החלטת בורר כהחלטה אחרת או כפסק הסופי (ולחלופין פסק ביניים) היא ההלכה הנוהגת לעניין ההבחנה בין החלטה אחרת ובין פסק דין או פסק דין חלקי (פסקאות 19-18 לחוות הדעת של השופט י' מינץ , פסקאות 3-2 לחוות הדעת של השופטת י' וילנר ופסקה 6 לחוות הדעת של השופט נ' סולברג ). העובדה שהשופטים נחלקו בדעתם לגבי יישום כללים אלה בכל הנוגע לשתי ההחלטות נושא ההליך דנן, אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף ( דנ"א 1475/18 האוניה, THOR HORIZON

בעלת האוניה נ' CONTRASTOCK OY , פסקה 5 (25.6.2018)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.