דנ"א 9580/09 חסיב נעים פוארסה נ. שאוקי יוסף פוארסה

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 12.11.09 בע"א 10849/07, שבו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שדחה את תובענתו של העותר לפסק דין הצהרתי לפיה הוא זכאי להירשם כבעלים של מקרקעין בכפר מג'אר. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופט י' דנציגר , ולתוצאה אליה הגיע הצטרפו המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת מ' נאור .

1.

השאלה המרכזית שנדונה בפסק הדין נשוא העתירה הייתה האם יש ליתן תוקף לחוזה מכר מקרקעין שנחתם בשנת 1978, שלפיו, כך טוען המשיב, נמכרו זכויות העותר במקרקעין לאביו המנוח של המשיב (שהיה אחיו של העותר) ולילדיו (ובהם המשיב – אחיינו של העותר). טענתו המשפטית העיקרית של העותר נגד תוקף החוזה, שנדחתה בפסק הדין נשוא העתירה, התבססה על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ). בפסק דינו דחה השופט דנציגר את טענת העותר כי הסכם המכר האמור אינו מקיים את דרישת הכתב, וציין בהקשר זה כי עם השנים רוככה דרישת הכתב וכי הפסיקה הכירה בהסכם כמסוים דיו גם כאשר לא הופיעו בו כל התנאים החיוניים לעסקה, וזאת כאשר פרטים אלה ניתנים להשלמה מכוח הוראות חוק נורמטיביות. בכל הנוגע להסכם המכר נשוא הדיון קבע השופט דנציגר כי גם אם ההסכם אינו מפורט במידה המקובלת בחוזים מעין אלו, הוא כולל לכל הפחות את "מסגרת העסקה ותחומיה", אם לא את כל "התנאים היסודיים של העסקה". בהקשר זה ציין השופט דנציגר כי הסכם המכר כולל את פרטי הממכר, המקרקעין נשוא המחלוקת, התמורה, מועדי התשלום ומהות העסקה, וכי אלה מהווים את "מסגרת העסקה ותחומיה". כן קבע השופט דנציגר כי זיהוי הקונים הוא מספיק נוכח הקירבה המשפחתית בין הצדדים, וזאת אף בהעדר ציון שמותיהם ומספרי תעודות הזהות שלהם. את מסקנתו באשר לזהות המקרקעין אליהם מתייחס ההסכם ביסס השופט דנציגר על לשון הסכם המכר, וציין כי מקום בו לשון החוזה ברורה וחד משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים; ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו.

עוד קבע השופט דנציגר כי הסכם הסולחה שנכרת בין הצדדים בשנת 1995, שלפיו הוסכם כי המשיב יוותר על טענותיו בנוגע לרכישת המקרקעין שבמחלוקת, לא נכנס לתוקפו, כיוון שלא התקיים התנאי שנקבע בהסכם הסולחה בדבר התחייבות העותר להישבע כי אכן לא מכר למשיב או לאביו את זכויותיו במקרקעין שבמחלוקת. בפסק דינו קיבל השופט דנציגר את קביעת בית המשפט המחוזי כי התנאי האמור הוא תנאי מתלה, וכן לא מצא להתערב במימצא העובדתי שקבע בית המשפט המחוזי לפיו תנאי זה לא התקיים. בנוסף לא ראה השופט דנציגר להתערב בממצא העובדתי שקבע בית המשפט המחוזי בנוגע לגודל השטח שנמכר על ידי סבו של המשיב (ואביו של העותר) לצד שלישי, ושלא נכלל בשטח שאותו הוריש לבניו.

המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת מ' נאור הצטרפו, כאמור לפסק דינו של השופט דנציגר , אולם העירו כי בכל הנוגע לפרשנותו של חוזה ההלכה שנקבעה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ , פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: הלכת אפרופים ), עומדת על כנה.

2.

בעתירה שלפניי מבקש העותר לקיים דיון נוסף בשלוש סוגיות משפטיות מהותיות, שהתעוררו, לטענתו, בפסק הדין נשוא העתירה. הסוגיה הראשונה אליה מתייחס העותר היא משמעות דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין. לטענת העותר, פסק הדין נשוא העתירה מהווה קפיצת מדרגה משמעותית לעבר ייתורה של דרישה זו וסוטה מהלכות קודמות בעניין. בהקשר זה טוען העותר כי בית משפט זה נתן תוקף להסכם שלגביו נקבע (בבית המשפט המחוזי) כי לא ניתן להבין מי הצדדים לו ולא ניתן להתחקות אחר אומד דעתם ביחס לזהות הממכר. סוגיה נוספת שמתעוררת, לטענת העותר בפסק הדין נשוא העתירה היא האפשרות לסווג תנייה חוזית כתנאי מתלה, כאשר מימושה תלוי ברצון אחד הצדדים. לטענת העותר, פסקי הדין והספרות המשפטית שעסקו בסוגיה זו עד כה הכירו בתנאי מתלה ככזה רק כשהוא חיצוני לחוזה וקיומו אינו מותנה ברצון הצדדים, ואילו בפסק הדין נשוא העתירה הוכר תנאי שקיומו תלוי באחד הצדדים לחוזה כתנאי מתלה. הסוגיה השלישית, שלגביה מבקש העותר לקיים דיון נוסף, נוגעת לקביעה בדבר שטח המקרקעין שהועברו על ידי סבו של המשיב לצד שלישי. בהקשר זה טוען העותר כי פסק הדין נשוא העתירה מייתר את דרישת הכתב במישור הראייתי, שכן לא הובאו כל ראיות בכתב לעיסקה עם הצד השלישי. לטענת העותר, בפסק הדין נשוא העתירה נקבעו חידושים הלכתיים בנוגע לשלוש הסוגיות הנזכרות לעיל, אשר עומדים בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון ומעוררים קושי הן בנוגע להשלכותיהם הרוחביות והן בנוגע להשלכותיהם על הצדדים להליך. לפיכך טוען העותר כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה.

3.

המשיב מתנגד לקיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. לטענתו, המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת עובדתית, שהעותר מבקש להלביש עליה לבוש משפטי. המשיב מוסיף וטוען כי פסק הדין נשוא העתירה מבוסס על הלכות קיימות, שנקבעו בשורה של פסקי דין, ואין בו משום סתירה להלכות קודמות ואף לא חידוש הלכתי כלשהו. על כן טוען המשיב כי יש לדחות את העתירה לדיון נוסף.

4.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי, ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך החריג של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. בכל הנוגע לדרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין מתיישב פסק הדין עם פסיקתו של בית משפט זה במהלך השנים שהקלה בתנאים הנדרשים לשם עמידה בדרישת הכתב (ראו למשל: ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן , פ"ד נב(4) 673, 682 (1998); ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ (טרם פורסם, 10.12.08), פיסקה ט"ו לפסק הדין). נוכח הפסיקה האמורה ובהתחשב בפרטים שכלולים בחוזה המכר אליו מתייחסות טענות העותר, אין בפסק הדין נשוא העתירה משום חידוש הלכתי. באשר לסוגיית התנאי המתלה אפשר שיש ממש בטענת העותרים לפיה פסק הדין נשוא העתירה אינו מתיישב עם ההלכה לפיה על מנת שתנאי בחוזה יסווג כתנאי מתלה עליו להיות אירוע חיצוני לחוזה, ולא להיות תלוי רק בהתנהגות הצדדים לחוזה (ראו: ע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער , פ"ד מה(4) 405, 426 (1991); ע"א 7398/00 עו"ד גולדברג, כונס נכסים נ' ועד הנאמנים לנכסים הווקף המוסלמי בתל-אביב-יפו , פ"ד נז(6) 730, 742 (2003); ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו – ישראל בע"מ (טרם פורסם, 8.11.09), פיסקה 21 לפסק דינו של השופט ג'ובראן ); ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי , 468-467 (2005)). עם זאת, עיון בפסק הדין נשוא העתירה מעלה כי קביעה זו הייתה מבוססת על נסיבות המקרה הקונקרטי שנדון בפסק הדין, ולא נעשתה מתוך כוונה לקבוע הלכה חדשה לעניין הסיווג של תנאים בחוזה. בנסיבות אלה, ובהעדר כוונה ברורה ומפורשת לקבוע הלכה חדשה בסוגיה שנדונה בפסק הדין, אין מקום להורות על קיום דיון נוסף בעניין (ראו: דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם, 19.8.02); דנ"א 7813/05 מצלאוי חברה לבנין בע"מ נ' אולפן ראובן (לא פורסם, 16.1.06)). עוד יצוין, כי גם בכל הנוגע לשאלת התשתית הראייתית הנדרשת לשם הוכחת עיסקה במקרקעין לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי. הוא הדין, בכל הנוגע לשאלת אופן פרשנותם של חוזים, וזאת נוכח קביעתם המפורשת של המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת מ' נאור בדבר מעמדה של הלכת אפרופים .

אשר על כן, העתירה נדחית.