דנג"ץ 1029/10אליאור חן נ. מדינת ישראל

1.

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 10521/09 אליאור חן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.2010), שניתן מפי השופט נ' הנדל , אליו הצטרפו השופטים א' גרוניס ו- ע' פוגלמן (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נדחתה העתירה בבג"ץ 10521/09 על הסף, משלא מצא בית המשפט כי זו מגלה עילה משפטית להתערבותו.

2.

בתמצית יצוין כי הרקע לעתירה הינו כתב אישום שהוגש נגד העותר באשמת ביצוע עבירות תקיפה והתעללות בחסרי ישע. העותר טען כי נודע לו שהמדינה עורכת האזנות סתר לשיחותיו עם סנגורו, ולפיכך הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לביטול ההיתר שניתן לטענתו לביצוע האזנות אלו. נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' ארד ) דחתה את הבקשה בקובעה כי חוק האזנות סתר אינו מסמיך את נשיא בית המשפט המחוזי לדון בבקשה כאמור, אך ציינה כי "...אין בכך כדי למנוע מהמבקש לפנות ולבקש סעד מבית המשפט הגבוה לצדק". בהמשך לכך, הגיש העותר את העתירה נשוא פסק הדין, בה ביקש כי יורה בית משפט זה לבית המשפט המחוזי לדון בבקשה שהוגשה על-ידו לביטול ההיתר שעל-פי טענתו הוענק. לחלופין, ביקש העותר כי בית המשפט עצמו יורה על ביטול היתר זה שעל-פי הטענה ניתן וכן כי יורה למדינה להימנע, במבט צופה פני עתיד, מביצוע האזנות סתר כאמור.

בהתאם להחלטת בית המשפט הוגשה תגובתה המקדמית של המדינה לעתירה. בין היתר ציינה המדינה בתגובתה כי נגד בא כוחו של העותר נחקרו חשדות בעבירות של שיבוש מהלכי משפט וכי בכוונתה להגיש כתב אישום נגדו, בכפוף לתוצאות השימוע שנערך בעניינו וממתין להשלמת טיעוני בא כוח העותר בכתב. לאחר בחינת העתירה ותגובת המדינה לה, מצא בית המשפט כי העתירה אינה מגלה עילה משפטית להתערבות, ולפיכך דחה אותה על הסף. כפי העולה מפסק הדין, בית המשפט מצא לדחות את העתירה כבר לנוכח ההיבטים העובדתיים שנפרשו בתשובת המדינה. זאת, כיוון שהמדינה הודיעה כי במסגרת חקירתו של העותר לא בוצעו האזנות סתר וכן כיוון שטענת העותר כי לאחר סיום החקירה בעניינו ניתן היתר לביצוע האזנות סתר לא בוססה במישור העובדתי. מעבר לכך, ציין בית המשפט כי לא ניתן אף להיענות לעתירה עקב כלליותה ובשל כך שהלכה למעשה מבקשת היא לקבוע כי לחוק האזנת סתר, תשל"ט - 1979 (להלן: חוק האזנת סתר או החוק ) לא תהיה תחולה בעניינו של העותר ובא כוחו, תוך הפרת עקרון השוויון ביחס לכלל החשודים. בית המשפט הוסיף וציין כי חוק האזנת סתר קובע מגבלות פנימיות על השימוש בכלי הפוגעני של האזנות הסתר תוך קביעת מנגנון פיקוח וככזה אינו מחייב הכרה נוספת של בית המשפט העליון כדבר שבשגרה, וכי ממילא לאור העתירה אין בסיס להניח כי גם אם הוצאו צווים המתירים האזנות סתר הם הוצאו שלא בהתאם לדין. כן ציין בית המשפט כי "אין להשלים עם עתירה המהווה סוג של "מסע דיג" לקבלת חומר, שאינו מגיע לעותר על פי דין".

3.

לשיטת העותר, בפסק דינו קבע בית המשפט הלכה חדשה וקשה השוללת פיקוח על האזנות סתר בכלל ועל היתרים שניתנו על-ידי בתי משפט לביצוע האזנות כאמור לאזרחים ולעורכי דין בפרט, תוך פגיעה בזכויות חוקתיות מוגנות. כן טוען העותר כי פסק הדין מביא לשינוי מהותי באופן ניהול העתירות בבית המשפט הגבוה לצדק ויוצר הלכה חדשה וקשה בשאלה מתי תדחה עתירה על הסף.

4.

דין העתירה להדחות. בחינת פסק הדין מעלה כי בעיקרם של דברים נדחתה העתירה בשים לב לנסיבות העובדתיות הפרטניות שניצבו בפני בית המשפט - הודעת המדינה לפיה לא בוצעו האזנות סתר במסגרת החקירה של העותר, והעדר ביסוס עובדתי לחשדו העלום של העותר בדבר היתר לביצוע האזנות סתר שניתן לכאורה לאחר החקירה כמו גם לחשש כי אם הוצאו צווי האזנה הם הוצאו שלא כדין, והכל בשים לב לדבר קיומו של מנגנון הפיקוח שקבע המחוקק במסגרת חוק האזנות סתר. ממילא קשה להלום כיצד במצב דברים זה ניתן לומר כי נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה כלשהיא, ואף העותר לא צלח בהרמת הנטל להוכיח דבר קביעתה של הלכה כאמור. טענותיו של העותר בהקשר זה נטענו בכלליות ובלא תימוכין לדברים הנטענים, ונשענו בעיקרם על טיעונים תיאורטיים שלא נמצא להם עוגן בנסיבות העניין הפרטניות. לפיכך, לא מצאתי כי קמה עילה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984.

5.

אשר על כן, דין העתירה לקיום דיון נוסף להדחות.