דנג"ץ 3367/15 הנהגת ההורים הארצית נ. שר החינוך

א.

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"צ 6269/12 (מפי השופט ע' פוגלמן ובהסכמת הנשיאה מ' נאור והשופט צ' זילברטל ) מיום 29.4.15 (להלן פסק הדין ), שבמסגרתו נדחתה בקשה העותרים כי בית משפט זה יורה על ביטול מדיניות משרד החינוך (להלן המשיב ) המתירה שימוש – מוגבל – ברשתות אלחוטיות בבתי ספר ברחבי הארץ. נושא ההתדיינות כרוך בטענות בדבר השפעותיה של קרינה הנובעת מרשתות אלחוטיות על בריאות התלמידים.

רקע

ב.

החל משנת הלימודים תשע"א (2011-2010) החל המשיב להפעיל תכנית תקשוב לאומית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. במסגרת תכנית זו, הותקנה תשתית אינטרנט בבתי הספר לשם שימוש במחשבים, מחשבים ניידים ומחשבי-לוח (להלן מכשירי הקצה ); כחלק מחוזר מנכ"ל משרד החינוך 3.6-9 "שילוב ציוד תקשורת והתקני קצה בבתי הספר – השלכות בריאותיות ובטיחותיות" מיום 10.10.2012 (להלן חוזר 2012 ), נקבע כי ברירת המחדל היא התקנת תשתית אינטרנט קוית, ואילו תשתית אלחוטית תותקן אך במקרים שבהם התקנת תשתית קוית יוצרת מפגע בטיחותי. זאת –לאחר

קבלת חוות דעת מתאימה מיועץ בטיחות מוסמך ובאישור ממונה הבטיחות הארצי. חוזר 2012 התבסס על מסקנותיו של צוות בין משרדי, אשר כלל את הממונה על הקרינה לפי חוק הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ו-2006, מנהל המחלקה לבריאות העובד במשרד הבריאות ומנהל תחום ארגון וניהול ידע במשרד החינוך (להלן הצוות ). במסמך מסקנות שפרסם הצוות ביום 10.7.2012 (להלן המסמך ), סקר הצוות את המצב הנוהג במדינות שונות בעולם, והמליץ לנקוט באמצעי זהירות מפני הקרינה הבלתי מייננת אף שנזקיה לא הוכחו באופן מובהק, ובהתאם המליץ להעדיף, ככלל, התקנת רשת קוית על פני רשת אלחוטית.

א.

ואולם, לאחר פרסום החוזר ובמסגרת יישומו בפועל, נתקלו בתי ספר רבים בקשיים ממשיים ביישום ההמלצה להעדיף רשתות קויות על פני אלחוטיות. כך, הן בשל קשיים בטיחותיים – שכן חיווט הכיתה לצרכי הרשת יצר מפגעים בטיחותיים; והן בקשיים פדגוגיים – שכן החיווט הגביל את האפשרות לניוד מכשירי הקצה ולביצוע פעילויות למידה דינמיות. נוכח הממצאים בשטח מונתה ועדה בין משרדית לשם בחינה מחודשת של המדיניות שנקבעה בחוזר 2012, בראשות מנהל מינהל תקשוב, טכנולוגיה ומערכות מידע במשרד החינוך (להלן הועדה ); הועדה כללה את חברי הצוות האמורים מעלה, נציגי ממשלה נוספים, וכן את מנהלת היחידה לאפידמולוגיה של סרטן ושל קרינה במכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה. המלצות הוועדה עוגנו בחוזר מנכ"ל משרד החינוך 3.6-11 "שילוב ציוד תקשורת והתקני קצה בבתי הספר – השלכות בריאותיות ובטיחותיות" (להלן חוזר 2013 ). בדומה לחוזר 2012, קבע חוזר 2013 כי יש להעדיף התקנת רשתות קויות על-פני רשתות אלחוטיות; אולם בשונה מחוזר 2012, נקבע כי יש מקום להעדיף רשתות אלחוטיות גם מטעמים פדגוגיים, במקרים בהם נמצא כי התקנת רשתות אלחוטיות תגביל יתר על המידה את השימושים האפשריים במכשירי הקצה. זאת, בכפוף להגבלות שונות: המורה עצמו יחובר בתשתית קוית, כך שהחיבור לרשת האלחוטית לא יופעל כל עוד רק המורה זקוק לאינטרנט; נקיטת מירב האמצעים להגבלת חשיפת התלמידים לקרינה ולמזעור עוצמתה; ועריכת בדיקות קרינה תקופתיות. כן נקבע, כי הועדה תמשיך להתכנס פעמיים בשנה ותבחן את המדיניות הנוהגת והצורך בעדכונה, בהתאם להתפתחויות הטכנולוגיות בנושא.

הדיונים בבג"צ 6269/12

ב.

בית משפט זה קיים ארבעה דיונים בעתירה שהוגשה בבג"צ 6269/12 בין השנים 2015-2013. בדיונים אלה נדונו, בין היתר, טענות העותרים לפיהן ישנו פער בין מדיניותו המוצהרת כאמור של המשיב לבין המדיניות בפועל, וכן כי הידע המדעי הקיים בתחום תומך בטענת העותרים, לפיה מדיניות המשיב כפי שהותוותה והעומדת בבסיס חוזר 2013 אינה סבירה מעיקרא. המשיב סיפק נתונים באשר למספר בתי הספר בהם מותקנת רשת קוית ואלחוטית, אולם ציין כי אין באפשרותו לספק נתונים באשר למספר התלמידים הסובלים מרגישות יתר לקרינה בלתי מייננת, שכן התופעה טרם הוכרה מבחינה מדעית, ולכן לא ניתן לאבחן את אלה אשר לכאורה סובלים ממנה; את דבריו האחרונים תמך המשיב בחוות דעת מומחה וכן בתצהיר של ראש שירותי הבריאות במשרד הבריאות (ראו פסקה 8 לפסק הדין). כן עידכן המשיב כי החליט לאמץ מתוה לבחינת יישומו של חוזר 2013 במשך 4 שנים, שבמסגרתו ייאספו נתונים מעודכנים לגבי השימוש בתשתיות אינטרנט בכל רחבי הארץ. עוד צוין כי יערכו בדיקות תקופתיות בבתי הספר בנוגע לאופן יישומו של חוזר 2013 על-ידיהם, ובית ספר אשר יימצא כי אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוזר 2013 צפוי לסנקציות בגין כך.

פסק הדין

ג.

לאחר שהוצא צו על תנאי ונדונה התשובה,

דחה כאמור בית משפט זה את העתירה, משנמצא כי מדובר במחלוקת מקצועית בדבר השפעות הקרינה הבלתי מייננת על בריאות התלמידים, וכי מדיניות המשיב שעוגנה בחוזר 2013 אינה בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות; כך ביתר שאת, כאשר מתחם הסבירות במקרה זה רחב במיוחד, שכן מדובר בהחלטה שבמומחיות מקצועית, בה התערבותו של בית משפט זה תהא מוגבלת. בית המשפט ציין כי העובדה שישנן חוות מקצועיות סותרות אינה מבססת עילת התערבות, וכי ככלל, חרף בקשת העותרים, אין מקום למנות מומחה מטעם בית המשפט בעניינים מעין אלה. עוד צוין, כי רמת הקרינה שנקבעה בחוזר 2013 נמוכה פי עשרה מזו שנקבעה על-ידי ארגון הבריאות העולמי כחשיפה בלתי מזיקה, ובכך יש לתמוך במסקנה כי אין מדובר במדיניות בלתי סבירה. אשר לפער הנטען בין המדיניות המוצהרת למדיניות בפועל נקבע, כי הנתונים שהציג המשיב, שנתמכו בתצהירים מתאימים, הצביעו על כך שמבחינה רוחבית-מערכתית פער מעין זה אינו בנמצא; זאת, אף אם ישנים פערים נקודתיים הנובעים מקשיים טבעיים אשר כרוכים בהטמעת מערכת חדשה באשר היא. לסיכום ציין בית המשפט, כי הציב לנגד עיניו את הזהירות המיוחדת המתחייבת במקרה זה, בו מדובר בסוגיה בעלת השפעות בריאותיות וסביבתיות אפשריות על ילדי ישראל, ולכן איפשר הימשכות ההליכים למשך תקופה ארוכה, לשם מיצוי הסוגיות השונות. ואולם, בסופו של יום לא נמצאה עילה להתערבות במדיניות המשיב שנקבעה בחוזר 2013, ולכן בוטל הצו על תנאי ונדחתה העתירה.

העתירה

ד.

נטען, כי ענייננו מצדיק דיון נוסף בסוגיות שהועלו בפסק הדין, וזאת נוכח החשיבות הציבורית הרבה שיש בסוגיות אלה – האחת, הסכנה הנשקפת לילדי ישראל כתוצאה ממדיניות המשיב; השנייה, הפער בין המדיניות המוצהרת של המשיב לבין המדינות בפועל, בכך שלכאורה מעדיף הוא, כאמור בחוזר 2013, שימוש ברשתות קויות על-פני אלחוטיות – אך אולם בשטח המצב הפוך. לגוף הדברים הדגישו העותרים, כי חשיפת הילדים לקרינה הנפלטת מעשרות המחשבים בכיתה הפועלים בו זמנית, במיוחד בעת שידור הנתונים, חמורה בהרבה מחשיפה לקרינה הנפלטת ממכשיר ראוטר אלחוטי בודד הנמצא כיום בחלק גדול מן הבתים הפרטיים ובתי העסק; ומכאן הסכנה הגדולה הנשקפת לבריאות הילדים בגין כך. העותרים מפנים לדבריו של פרופ' גלברג מן המשרד להגנת הסביבה, בדיון ועדת החינוך של הכנסת ביום 19.3.2014, אשר ציין בהקשר זה כי חשיפת הילדים לקרינה מעין זו אינה מוצדקת, נוכח החלופה בדמות הרשת הקוית. כן נטען כי טענת המשיב בעתירה המקורית לפיה התקנת רשת קוית יוצרת קשיים בטיחותיים ופדגוגיים נטענה ללא ביסוס, ומבלי שהובאו חוות דעת מתאימות לשם כך. מכאן, מתבקש בית משפט זה להורות על דיון נוסף בפסק הדין.

ה.

בתגובת המדינה מיום 28.7.15 נטען, כי העתירה בבג"צ 6269/12 הוגשה ביום 26.8.2012, כחודש לאחר שפורסמו המלצות הועדה וטרם גובש המתוה האמור במסגרת חוזר 2013, וחרף זאת איפשר בית המשפט לעותרים, בשים לב לחשיבות הסוגיה, להוסיף טענות בהתאם להתפתחויות שחלו בעמדת המשיב. מכאן, שהסוגיה נדונה בכובד ראש במסגרת בג"צ 6269/12, לאורך תקופה, ואין תועלת בדיון נוסף בסוגיה.

ו.

לבקשת העותרים, ניתנה להם הזכות להשיב לתגובת המדינה, וביום 12.8.2015 הוגשה תשובתם. הודגש בתשובה, כי טענתם העיקרית של העותרים אינה נוגעת לעצם המדיניות שמצאה את ביטויה במסגרת חוזר 2013, אלא ליישומה של מדיניות זו בשטח, ואילו המדינה נמנעה מלספק מענה לפער בין השניים; פער זה הוא המצדיק, לפי הנטען, דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה, שכן יישום המדיניות בשטח והעדפתן בפועל של

הרשתות האלחוטיות, בשונה מן המדיניות שנקבעה בחוזר 2013, פוגעים בבריאותם של ילדי ישראל. העותרים ערים לכך שאין עסקינן בבקשה "קלאסית" לדיון נוסף, שם מוטעם קיומה של הלכה חדשה אך סבורים הם כי הדבר מוצדק נוכח חשיבות הנושא.

דיון והכרעה

ז.

לאחר עיון בעתירה ובפסק הדין, לא מצאתי – בכל ההבנה לחשיבות הנושא וההוקרה לנחישות העותרים – כי

יש עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. כך, מן הטעם העיקרי כי אין בפסק הדין משום הלכה חדשה, ודי בכך כדי שלא להיעתר לעתירה (ראו סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984; דנג"צ 4457/14 שוואהנה נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (2014); דנג"צ 2469/15 גורביץ' נ' הכנסת , פסקה 7 (2.8.2015)). מבלי להקל ראש כל עיקר בחשיבות הסוגיה שעל הפרק, מוסד הדיון הנוסף נועד כדי "לדון בהלכות חדשות בעלות חשיבות יוצאת דופן ולא להוות ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט העליון" ( מדינת ישראל נ' ווסר , פסקה 7 (2007); דנג"צ 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב , פסקה 15 (2014)). והנה בענייננו מדובר ביישומה בנסיבות הקונקרטיות של הלכה ותיקה, והיא כי בבחנו את החלטת הרשות, לא ימיר בית המשפט את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו, אלא יבחן האם ההחלטה סבירה; דהיינו, האם ההחלטה מאזנת באופן ראוי בין מגוון השיקולים השונים הראויים להישקל (בג"צ 92/56 ריכרד וייס נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית , פ"ד י 1593, 1595 (1956);

בג"צ 389/80

דפי זהב בע"מ

נ' רשות השידור , פ''ד לה(1) 421, 438-437 (1980)).

ח.

בנידון דידן ניכר לכאורה מעבודת הצוות והועדה, וכן מחוזר 2012 וחוזר 2013, כי המשיב שקל את השיקולים השונים, איזן ביניהן והגיע לתוצאה שאינה בלתי סבירה בנסיבות. בנוסף, ניכר כי תחילה בחר המשיב גרסה "מרוככת" יותר, דהיינו כזו המטילה הגבלות חמורות יותר על התקנת רשתות אלחוטיות, כפי שזו מצאה את ביטויה בחוזר 2012; ואך לאחר שמדיניות זו נתקלה בקשיי יישום בשטח, בחן המשיב בשנית את המדיניות, ובהתאם לעמדת גורמי המקצוע ניסח את חוזר 2013. מכאן, כי המשיב פעל כמדומה בזהירות ובהדרגתיות, בהידרשו לרגישות הסוגיות שעל הפרק, תוך שהוא נותן דעתו לשיקולים השונים. הטענה האמיתית בעתירה אינה נגד המדיניות עצמה, אלא ביקורת על י ישום המדיניות, ודבר זה מיצה עצמו בנסיבות כפי שתואר בפסק הדין.

ט.

אכן, נוכח חשיבות הנושא נתן גם נתן

בית משפט זה דעתו לרגישות הסוגיה, והדבר מצא את ביטויו, בטרם פסק הדין, בעצם קיומם של ארבעה דיונים בה. במשך תקופה ארוכה עקב בית משפט זה אחר יישומה של מדיניות המשיב בתחום, כמעין "שמרטפות" על הצדדים (עוד על תפקידו של בית משפט זה כמעין "מפקח" בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק – ראו ל' דוד "החיפוש אחר 'סעדים חברתיים'" מעשי משפט

ד 109, 122-121 (2011) ; ראו גם בג"ץ 5587/07 עוזיאל נ' מס רכוש (2008)). דומה כי העותרים מבקשים שכך ימשיך בית המשפט לעשות גם כעת; אולם מגיע בעתירות מעין אלה שלב, כפי שאירע בענייננו, בו העתירה מתמצה, והמעקב צריך להיעשות בראש ובראשונה על-ידי הגורם הממשלתי, כפי שהתחייב המשיב לעשות בענייננו כאמור; אוסיף, מפאת חשיבות הנושא, כי ראוי, בנוסף למעקב המתואר בפסקה 19 לפסק הדין נשוא הבקשה על כל פריטיו, שהשר אישית יידרש לכך עיתית והוא הדין למנכ"לית המשרד, באופן שיממש את אחריותם. כמובן, גם העותרים רשאים לעקוב, ופשיטא גם פתוחה הדרך למבקר המדינה על פי סמכויותיו, וזכויות העותרים שמורות להם ככל שיהיו טעמים לדיון מחודש בנושא, במסגרת עתירה חדשה; אולם לעת עתה, אין מקום לדיון נוסף בבית משפט זה בנושאים שנדונו לעומק בפסק הדין ובארבעת הדיונים שקדמו לו. שכרה של העתירה לדיון נוסף יהא בחידוד חשיבותו של הנושא, תוך ששבים אנו ומפנים תשומת לב הבכירים ביותר במשרד החינוך.

י.

אין בידי איפוא להיעתר לעתירה. בנסיבות אין צו להוצאות.