דנג"ץ 5133/10 שרה אודיה גרטנר -גולדשמידט נ. בית הדין הארצי לעבודה

1.

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 4193/04 גרטנר-גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם), שניתן ביום 20.6.2010. פסק הדין ניתן מפי השופטת א' פרוקצ'יה ובהסכמת השופטות מ' נאור ו- ע' ארבל .

2.

בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי נדונה עתירה שהופנתה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 5.2.2004, אשר דחה את ערעור העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בו נקבע, כי אין להכיר בעותרת כשאירה של בעלה המנוח, מר יצחק גולדשמידט ז"ל (להלן: המנוח ), לצורך זכאות לקבלת קצבת שאיר שהוא בן זוג, על-פי סעיף 28(א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות ). סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות, הקובע את זכותו של שאיר לקצבת פרישה של נפטר, מציב תנאים הנדרשים לצורך הכרה בזכות זו – כי התובע הינו בן זוג של הנפטר במשך לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירת המנוח, או כאשר נולד להם ילד, כל עוד בן הזוג לא נישא. במקרה הנדון, כפי הנקבע בפסק הדין נשוא העתירה, בני הזוג היו נשואים משנת 1965 כאשר בשנת 1979 חל פירוד ביניהם ובשנת 1996 הם התגרשו. ילדיהם המשותפים של בני הזוג נולדו במהלך שנות הנישואין הראשונות שלהם ואילו במהלך תקופת הפירוד והגירושין, היו בני הזוג במצב של נתק, ואף ניהלו כל העת הליכים משפטיים זה כנגד זו שהיו תלויים ועומדים גם בעת פטירתו של המנוח. בהמשך, חידשו בני הזוג את הקשר ביניהם על רקע מחלתו של המנוח, ואולם הקשר המחודש נמשך כארבעה חודשים בלבד, במהלכם התגוררו בני הזוג בנפרד. המנוח הוריש בצוואתו את כל רכושו לאחיו. טענתה העיקרית של העותרת היתה כי שגו בתי הדין בפרשנותם בצמצום את סעיף 28(א)(1), באופן המגביל את זכויותיהם של בני זוג שאירים. הזכות לקצבה של שאירים, נטען, נובעת מזכותו הקניינית של המנוח לגמלה, ומזכותם הקניינית של שאיריו ליהנות מפרי עמלו של עובד המדינה על דרך קבלת קצבת שאירים מן המדינה לאחר מותו. משכך, לטענת העותרת, יש מקום לפרש את תקופת הזוגיות הנדרשת בחוק כתקופת זוגיות בפרקי זמן כלשהם המצטברים לשלוש שנים, או לחלופין – לפרש בהרחבה את החלופה האחרת של לידת ילד משותף, ולא לשייכה בהכרח לתקופת הזוגיות הסמוכה לפטירה.

3.

בפסק דינו נשוא העתירה מיום 20.6.2010 דחה בית המשפט העליון את עתירתה של העותרת. ראשית, הוזכרה בפסק הדין ההלכה הנוהגת בבית משפט זה מימים ימימה ולפיה אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, והתערבות בהחלטותיו נעשית רק מקום בו מתגלה טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה. בית המשפט הדגיש כי במקרה זה לא זו בלבד שלא נפלה בהחלטותיהם של בתי הדין לעבודה, על שתי ערכאותיהם, טעות המצדיקה התערבות, אלא שהפרשנות שהעניקו בתי הדין לתנאי סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות הינה אף הפרשנות הנכונה לגופם של דברים, בהיותה תואמת את הניסוח הלשוני ואת התכלית שהחוק ביקש להשיג, בקובעו את התנאים לרכישת הזכות לקצבת שאירים בידי בן זוג של נפטר. באשר לתכלית המונחת בבסיסו של חוק הגמלאות, קבע בית המשפט כי מדובר בתכלית כלכלית-סוציאלית מובהקת, הנובעת מחובתה של המדינה לדאוג לעובדיה, ולהבטיח את רמת חייהם לאחר פרישתם, כמו-גם את רמת חייהם של בני משפחתם הסמוכים על שולחנם ותלויים בהם לכלכלתם. משכך, נקבע, אמת המידה הקבועה בסעיף 28(א)(1) היא חיים משותפים כבני זוג במשך שלוש שנים לפחות, בסמוך לפני מות הנפטר, מתוך הנחה שבמהלך תקופה מינימאלית זו התגבשו חיי שיתוף ותלות כלכלית; הוא הדין אם טרם הפטירה, ובסמוך לפניה, נולד לבני הזוג ילד, לאור התלות הכלכלית הנוצרת בין בני הזוג עם היוולד ילדם המשותף.

4.

באשר למקרה הנדון בעתירה, נקבע כי עניינם של העותרת והמנוח אינו נכנס לגדרו של סעיף 28(א)(1) הנ"ל, שכן אף אחת מן החלופות המנויות בסעיף אינה מתקיימת בעניינם. כאמור לעיל, בית המשפט תיאר את מערכת היחסים בין בני הזוג וקבע כי במצב דברים זה, וחרף העובדה שלעותרת היסטוריה זוגית ארוכת שנים ורוויית סבל ביחסיה עם המנוח, צדקו ערכאות בתי הדין לעבודה בפרשנות העקרונית שנתנו להוראת חוק הגמלאות וביישום פרשנות זו במקרה הקונקרטי.

יצוין, כי בפסק הדין ציינה השופטת פרוקצ'יה כי הזכות לקצבת שאירים הינה אישית אובליגטורית במהותה. ואולם, השופטת נאור , אשר הסכימה לפסק הדין שניתן מפי השופטת פרוקצ'יה , העירה כי לצורך הפרשנות האמורה לסעיף 28(א)(1) אין צורך להכריע בשאלת אופיה של הזכאות לקצבת שאירים, אם אובליגטורית היא או קניינית. להערה זו הצטרפה אף השופטת ארבל .

5.

כנגד פסק דינו של בית המשפט העליון הוגשה העתירה שבפניי. בעתירתה טוענת העותרת כי בית המשפט קבע בפסק הדין הלכה עקרונית בעלת השלכות מרחיקות לכת, הנוגעת לסיווגה של הזכות לקצבת שאירים בחוק הגמלאות כאישית אובליגטורית, תחת התייחסות אליה כפרי עמל משותף שנצבר במהלך שנות הנישואין בין בני הזוג, ואפיונה כזכות קניינית, כפי הפרשנות המוצעת על-ידי העותרת. העותרת טוענת עוד כי הפרשנות שהוענקה לזכות, שבהתאם לה נשללה ממנה קצבת השאירים, הינה פרשנות מצמצמת יתר על המידה אשר עלולה לגרום לכך שנשים יסרבו לקבל גט בשל החשש פן תאבדנה את זכאותן לקצבה. כן נטען כי התוצאה הנובעת מפסק הדין איננה צודקת בהתחשב בנסיבות עניינה של העותרת – אישה שעברה מסכת חיים קשה ונותרה לאחר שנות נישואין רבות למנוח ללא זכאות לקצבת שאירים וללא מקור פרנסה לקיומה השוטף.

6.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה כלשהי, לא כל שכן הלכה חדשה או קשה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף, לפי התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כאמור, מלכתחילה פסק הדין מבוסס על ההלכה שנקבעה בפסיקתנו לפיה בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא יתערב, למעט במקרים חריגים, בהחלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה. ביישמו הלכה זו, קבע בית המשפט כי לא נפלה בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה טעות המצדיקה התערבות; וכי בית הדין לעבודה בערכאותיו השונות אף פירש את סעיף 28(א)(1) האמור נכונה, הן במישור העקרוני והן בנסיבות המקרה שלפניו. מכאן, שלא ניתן לומר כי פסק הדין קובע הלכה חדשה כלשהי ובוודאי לא כזו המקימה עילה לקיומו של דיון נוסף (השוו: דנג"ץ 2045/08 יפהר נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 14.7.2008)). זאת ועוד; העותרת טוענת כי בית המשפט קבע בפסק דינו הלכה הנוגעת לסיווגה של הזכות לקצבת שאירים. ואולם, כאמור לעיל, השופטת פרוקצ'יה אמנם העירה בפסק דינה כי הזכות לקצבת שאירים הינה אישית אובליגטורית, אך השופטת נאור ביקשה שלא להכריע בעניין זה, באשר אין הוא טעון הכרעה במקרה הקונקרטי, ולעמדה זו הצטרפה גם השופטת ארבל . לפיכך, לא נקבעה כל הלכה בעניין סיווגה של הזכות, וגם בהיבט זה אין מקום לעריכת דיון נוסף בפסק הדין.

אכן, ניכר כי העותרת סבלה בחייה סבל רב, שנבע במידה רבה ממערכת יחסים ממושכת ורוויית צער עם המנוח. יחד עם זאת, בהתחשב בלשונה של הוראת החוק נשוא העתירה ובתכלית המונחת ביסודה, לפיה צומחת הזכאות לקצבת שאירים על רקע תלות כלכלית הנגזרת מחיי זוגיות משותפים בתקופה הסמוכה לפטירה, התיקון לסבלה של העותרת לא יכול לבוא בגדריה של הוראת חוק זו.

אשר על כן, העתירה לדיון נוסף נדחית. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.