דנג"ץ 52599-12-25 דנג"ץ 52599-12-25

בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה, מיום 3.12.2025, בבג"ץ 5784/22 ובבג"ץ 6015/22 (השופטים ד' ברק-ארז, י' וילנר ו-ע' גרוסקופף). רקע בתמצית מאז שנת 1961, מחזיקה המבקשת, חברת מפעלי ים המלח בע"מ (להלן גם: מפעלי ים המלח), בזיכיון להשגת מחצבים באזור מוגדר בסביבת ים המלח; תמורתו, מדי שנה, משלמת המבקשת תמלוגים לממשלת ישראל (להלן: הזיכיון). העתירות שבסופן ניתַן פסק הדין מושא הבקשה הנוכחית, ביקשו לקבוע כי נוסף על תשלום התמלוגים השנתיים בגין הזכויות המוענקות בזיכיון, מוטלת על המבקשת גם חובת תשלום דמי מים, לפי סעיף 33א(ב) לחוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: חוק המים), בגין הפקת מים מליחים בתחומי זיכיון מפעלי ים המלח. השתלשלות הדברים שברקע – מורכבת, עמוסת פרטים והיסטוריה, והובאה בפירוט בפסק הדין, הן בפן העובדתי, הן בפן הנורמטיבי; המעוניין להעמיק חֵקֶר ולהרחיב דעת, יעיין שם. לענייננו, בקליפת אגוז, זה גדר הקושיה הפרשנית שעמדה על הפרק: מן העבר האחד חוק זכיון ים המלח, התשכ"א-1961 (להלן: חוק הזיכיון), לרבות שטר הזיכיון המעוגן בתוספת לו. בפִתחו, מורה חוק הזיכיון כך: "שטר הזכיון שבתוספת לחוק זה שנעשה בין המדינה לבין בעל הזכיון הנקוב בו, רואים אותו כבר-תוקף לכל מטרותיו על אף האמור בכל דין" (סעיף 1 לחוק הזיכיון). על-פי הוראותיו של שטר הזיכיון, זכותו של בעל הזיכיון כוללת גם את "הזכות, בכפוף לאישור רשות המים המוסמכת – ואישור זה לא יעוכב או יושהה באורח בלתי סביר – להשיג מים מתוקים או מתוקים למחצה הדרושים לייצור מלחי-מחצב, מחצבים וכימיקלים, לשתיה, לרחיצה או לצרכי תברואה ולמטרות כלליות של המפעל ושל עובדיו של בעל הזכיון, מנחלים או ממעיינות הזורמים דרך הקרקעות החכורות והקרקעות השמורות או נובעים מהן או מבארות הנמצאות בהן או מכל יובלים הזורמים לים המלח, ולקדוח לשם גילוי מים מתוקים או מתוקים למחצה בקרקעות החכורות ובקרקעות השמורות, ובקשר לכך לחפור בארות, להניח צינורות, לבנות תחנות שאיבה ולבצע עבודות אחרות שיהיו דרושות או מתלוות לכך" (סעיף 2(ה) לשטר הזיכיון). זאת, כאשר התמלוגים המשתלמים בגין הזיכיון, הם "בתמורה לכל הזכויות וזכויות היתר המוענקות לבעל הזכיון בשטר זכיון זה, למעט החכירות הנזכרות בסעיף 6 לעיל (שלגביהן ישולמו דמי חכירה [...])" (סעיף 15(א) לשטר הזיכיון). מן העבר השני – חוק המים, על הוראותיו מאז הרפורמה במשק המים, שנחקקו במסגרת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ז-2017 (להלן: תיקון מס' 27). בכלל זאת, קובע סעיף 33א(ב) לחוק המים חובת תשלום דמי מים: "מים שהפיק בעל רישיון הפקה שהוא גם בעל רישיון הספקה יראו אותם כאילו סופקו לו על ידי רשות המים הארצית לשם הספקתם לעצמו או לצרכניו והוא ישלם לה בעדם דמי מים כהגדרתם בסעיף 109 בשיעור ההפרש שבין תעריף ההפקה וההולכה של מים לתעריף ההספקה שלהם על פי חיוב שתוציא לו רשות המים הארצית, והכול בהתאם לכללים ולתעריפים שקבעה מועצת הרשות הממשלתית לפי סעיפים 111 ו-112 ובאופן שקבעה"; כאשר, על-פי סעיף 109 לחוק זה, "דמי מים" מוגדרים כ"מחיר המים וכל תמורה אחרת בקשר להפקה או להספקה של מים". על כך יש להוסיף, כי כחלק מן הרפורמה בתעריפי המים, לצד תיקון מס' 27 לחוק המים, תוּקנו גם כללי המים, ונקבעו, בין היתר, תעריפי חיוב בדמי מים בעד "מים מליחים", לפי הפירוט שם (כלל 7(3)(ב)(3.2)(3) לכללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), התשמ"ז-1987 (לעיל ולהלן: כללי המים)). עוד ראוי לציין, כי כך מובהר בחוק המים, לגבי תחולתו: "לענין חוק זה אין נפקא מינה אם זכות למים נוצרה על פי דין – לרבות חוק זה – או על פי הסכם או נוהג או באופן אחר, ואם נוצרה לפני תחילתו של חוק זה או אחרי כן" (סעיף 7 לחוק המים). על רקע הוראות אלה, נתעורר צורך להכריע בשאלת הזיקה שבין חוק הזיכיון לבין חוק המים. מחד גיסא, טענו העותרות, אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה ו-לובי 99 בע"מ (להלן בהתאמה: אדם טבע ודין ו-לובי 99) – הן המשיבות 2-1 כאן – וכך גם המשיבה 5, מקורות חברת מים בע"מ (להלן: חברת מקורות), כי יש לחייב את מפעלי ים המלח גם בתשלום דמי מים לפי חוק המים, שאינו נסוג מפני הזיכיון; מאידך גיסא, נטען על-ידי מפעלי ים המלח כי בהתאם להוראות חוק הזיכיון, על שטר הזיכיון המעוגן בו, אין להטיל עליה תשלום כאמור בגין הפקת מים הנעשית בתחומי הזיכיון. אציין בתמצית, כי במעלה הדרך, המשיבות 4-3, הרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: רשות המים) והיועצת המשפטית לממשלה, מצאו לנכון לצדד בעמדה הפרשנית שהציגה המבקשת, וסברו כי התשתית הנורמטיבית הקיימת אינה מאפשרת להטיל חיוב בדמי מים בתחומי הזיכיון, נוסף על תשלום התמלוגים; כך בפרט, לעמדתן, נוכח לשונו הברורה והמפורשת של חוק הזיכיון. פסק הדין מושא הבקשה דנן בפסק הדין, הוכרע פה אחד, כי דין העתירות להתקבל, כך שבשׁוּרת התוצאה, ניתַן צו מוחלט שלפיו "משיבי הממשלה יורו למקורות לחייב את מפעלי ים המלח בתשלום דמי מים בגין מים המופקים בתחום הזיכיון". זוהי אפוא 'נקודת הסיום' שבה נפגשו שופטי המותב; עם זאת, בדרכם אליה, חווֹת דעתם, למצער שתיים מהן, לא חפפו זו לזו במלואן. אציגן בתמצית שבתמצית, על-פי סדרן בפסק הדין. השופטת ברק-ארז, שכתבה את חוות הדעת העיקרית, פרשׂה יריעה רחבה הן אודות הרפורמה במשק המים והוראות תיקון מס' 27 לחוק המים וכללי המים, הן אודות הוראותיהם של חוק הזיכיון ושל שטר הזיכיון המעוגן בו בכל הנוגע לסוגיה שעל הפרק. לדבריה, על מנת להכריע בשאלת תחולתו של חוק המים לצורך הטלת חיוב בתשלום דמי מים, יש לבחון האם הוראות חוק הזיכיון "מבססות דין ספציפי (lex specialis) הגובר על הוראות חוק המים בהקשר זה". משכך, פנתה השופטת ברק-ארז לפרשנות הוראותיו של חוק הזיכיון, בראי כללי הפרשנות ל"דבר חקיקה", כשבמוקד – סעיף 2(ה) לשטר הזיכיון, אשר "מעגן את זכותה של מפעלי ים המלח למים". לגבי דידה, בחינת לשון סעיפי חוק הזיכיון הרלבנטיים, מוליכה למסקנה, כי "סעיפים אלו אינם כוללים כל הוראה ברורה ומפורשת המסייגת את תחולתו של חוק המים – לא בכלל ולא בהתייחס לחובת התשלום של דמי מים". באופן ספציפי, כך לעמדתה, יש לפרש את הזכות "להשיג מים" הקבועה בשטר הזיכיון, ככזו אשר "אינה משתרעת על השימוש בהם או על צריכתם" (ההדגשות הוּספוּ – נ' ס'). בהלימה לכך, נקבע כי "אפשרות השימוש במים שהושגו בתחום הזיכיון – הן בדרך של צריכה עצמית והן בדרך של הספקה לצדדים שלישיים – כלל אינה כלולה בשטר הזיכיון, ובהתאמה אינה חלק ממשטר התמלוגים". לשיטת השופטת ברק-ארז, המסקנה הפרשנית האמורה מקבלת משנה תוקף לאור תכליות חוק הזיכיון. הוטעם בהקשר זה, כי אמנם, "מלכתחילה חוק הזיכיון נשא עמו תכלית אינסטרומנטלית שנגעה להבטחת יציבותו של שטר הזיכיון באמצעות הקניית מעמד חקיקתי". ברם, כך צוין, נוכח התמורות שחלו מאז נחקק חוק הזיכיון, "דומה שניתן לדרג כאן בין תכלית עיקרית לבין תכלית משנית. העיקר הוא בהסדרת הניצול של משאבי הטבע בסביבת ים המלח לטובת הציבור וכלכלת המדינה, והטפל, או האמצעי, הוא הענקת ודאות למי שמסייעים בכך". יחד עם זאת, הבהירה השופטת ברק-ארז, כי מנקודת מבטה, הגם שהדברים נושאים משקל "בפרשנות ההסדרים שנקבעו אי אז", הרי ש"חלוף הזמן כשלעצמו אינו מבסס עילה להטלת חיובים חדשים על מפעלי ים המלח, ואף התמורות שחלו במרוצת השנים אינן מצדיקות סטייה מהוראותיו של חוק הזיכיון שלא בדרך חקיקתית". לבסוף, הוסיפה השופטת ברק-ארז, כי "הכפפתה של מפעלי ים המלח למשטר התשלומים של דמי מים עולה בקנה אחד עם עקרונות של צדק חלוקתי ושל שמירה על מעמדם של המים כמשאב ציבורי", והבהירה כי להשקפתה יש מקום ליתן לחוק הזיכיון פרשנות "המתיישבת בצורה מיטבית" עם עקרונות אלה. לאחר מכן, הציג את עמדתו השופט גרוסקופף, שהצטרף כאמור לתוצאת פסק הדין, אך זאת – על יסוד הנמקה שונה. לאחר שעמד על לשון הוראות חוק הזיכיון, ובכללו שטר הזיכיון, כמו גם על תכלית חוק זה, סיכם השופט גרוסקופף את השקפתו במישור הפרשני: "מהאמור לעיל עולה כי יש תימוכין לא מבוטלים לפרשנות המרחיבה שאימצו המשיבים, לפיה סעיף 2(ה) לזיכיון עשוי לכסות, בין היתר, את הזכות להשתמש במים מליחים המופקים בשטחי הזיכיון לטובת המטרות המנויות בסעיף. במצב דברים זה, מוכן אני להניח לצורך הדיון בעתירות דנן, מבלי להכריע בדבר, כי זוהי פרשנות הנכונה של הזיכיון. עוד מקובל עליי כי, בהינתן פרשנות זו, בשנת 1961, עת נערך הזיכיון, ועוגן בחוק, כוונת הצדדים הייתה שהתשלום בגין המים שיופקו על ידי מפעלי ים המלח בתחומי הזיכיון, וישמשו לצרכים המפורטים בסעיף 2(ה) לזיכיון, ובכללם מים מליחים, יעשה כחלק מהתמלוגים להם זכאית המדינה לפי סעיף 15 לזיכיון". יחד עם זאת, לשיטתו, אף תחת הנחה כי הדין עם מפעלי ים המלח ומשיבי המדינה באשר לפרשנות חוק הזיכיון, הרי שמכל מקום, לא עלה בידיהם לבסס הצדקה להחרגת מפעלי ים המלח מן הרפורמה הכללית שנערכה במשק המים, ובכללה שינוי משטר התעריפים. מתוך כך, בא השופט גרוסקופף לכלל מסקנה, כי "מפעלי ים המלח כפופים – כמו כל מפיק מים מליחים אחרים – לחובה לשלם דמי מים לפי רפורמה זו". הוטעם בהקשר זה, בין היתר, כי "הזיכיון, והחוק שנכרת בעקבותיו, לא נועדו להקנות למפעלי ים המלח חסינות מפני רפורמות כלליות שנערכות במשק הישראלי. תכליתם היא להקנות למפעלי ים המלח, ולא פחות מכך, למשקיעים בהם (באותה שעה, בעיקר הבנק העולמי), וודאות ביחס להסדרים הפרטניים הנוגעים לפעילות מפעלי ים המלח – לא הגנה מפני שינויים רגולטוריים כלליים הנערכים במדינת ישראל". לבסוף, שלישית בין חבריה, הסכימה השופטת וילנר בפה מלא עם קביעות פסק הדין של השופטת ברק-ארז, "ובפרט עם המתווה הפרשני של חברתי ביחס לסעיף 2(ה) לשטר הזיכיון". לצד זאת, בהתייחס לנסיבות הנדונות, הוסיפה וציינה: "מקובלת עלי גישתו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, שלפיה 'הזיכיון והחוק שנכרת בעקבותיו, לא נועדו להקנות למפעלי ים המלח חסינות מפני רפורמות כלליות שנערכות במשק הישראלי'". אם כן, העתירות – התקבלו. אלא שידי המבקשת לא רפוּ, והיא הגישה בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין; היא הבקשה שלפנַי. הבקשה לדיון נוסף בקשת מפעלי ים המלח, רב היקפהּ, ובה שלל טענות. עיקרן, בטענה כי פסק הדין, בפרשנותו את הוראות חוק הזיכיון, ובפרט את הזכות "להשיג מים" המעוגנת בסעיף 2(ה) לשטר הזיכיון, "הפך הלכה מבוססת לפיה התשלום בגין מים נעשה על הפקת מים ולא על הצריכה שלהם"; כאשר, לשיטתה, מדובר ב"הלכה חיונית ועקבית בבית הדין למים [ה]עומדת בבסיס המשפטי לחיוב מפיקי מים" ואשר נוגעת ל"חיובים רבים מדי שנה". בהקשר זה, מפנה המבקשת זרקור לעמדת השופט גרוסקופף לגבי המתווה הפרשני שנקבע בדעת הרוב, וטוענת כי מדובר ב"מחלוקת חכמים" שניטשה מעל דפי פסק הדין, כזו הטעונה בחינה בדיון נוסף. לדבריה, אף שתוצאת פסק הדין ניתנה פה אחד, הרי שבין שופטי ההרכב נתגלעו חילוקי דעות משמעותיים "ביחס למושכלות יסוד של פרשנות חקיקה, פרשנות זכיונות, מדרג הדינים והדרך שבה יש לתקן זיכיון או להתגבר על הוראותיו". עוד טוענת המבקשת, כי בהכרעתו, חרג בית המשפט מכללי הפרשנות הנהוגים, בכך ש"כפה על המדינה פרשנות הוראות זיכיון שהיא עצמה העניקה"; לגבי דידה, משמעות ההלכה שנפסקה היא "נטילת סמכות המדינה" לגבי כתב הזיכיון שהוציאה. על כל אלה מוסיפה המבקשת וטוענת, כי פסק הדין "נשען באופן משמעותי" על ממצא משפטי שגוי כביכול, לגבי משמעות תיקון מס' 27 לחוק המים בכל הנוגע לאפשרות להטיל חיוב בגין מים מליחים. כמו כן, לצד הדגשתה את חדשנות קביעותיו של פסק הדין במישור העקרוני, מתריעה המבקשת מפני השלכותיהן רחבות ההיקף של קביעות אלו לעתיד לבוא; בין היתר, צוין כי "חשיבות הכרעות אלו למשק הישראלי וליכולתה של המדינה לנהל את נכסיה, לעמוד על התנאים שהיא עצמה קבעה ולנהל מדיניות פיסקאלית מאוזנת – היא חשיבות מכרעת. [...] פסק הדין ישפיע לא רק על [מפעלי ים המלח], אלא על כל זיכיון וכל בעל זיכיון שיתמחר את הסיכונים המשפטיים, כעת בתוספת העובדה שאפילו עמדת המדינה לא תועיל לו בעת מצוא". מנגד, לובי 99, אדם טבע ודין, וחברת מקורות – סבורות שלושתן כי הבקשה אינה מגלה הצדקה לדיון נוסף בפסק הדין. לעמדתן, פסק הדין אינו קובע כל "הלכה חדשה גלויה ומפורשת", וקביעותיו כולן – יִשׂוּמיות גרידא, נטועות בעניינה הקונקרטי של מפעלי ים המלח, ומחילות עקרונות קיימים. מה גם, שהן מביאות להגשמת תכליתו של תיקון מס' 27 לחוק המים ותיקון כללי המים שבא בעקבותיו. משכך, לטענתן, הבקשה דנן אינה ממלאת אחר התנאי הראשוני והבסיסי לצורך קיום דיון נוסף. עוד נטען, כי עצם העובדה שנתגלעה מחלוקת מסוימת בין שניים משופטי המותב, בדרך הנמקותיהם, אין בו כדי להקים הצדקה לדיון נוסף. לובי 99 מדגישה, כי יש לדחות מכל וכל את טענת המבקשת שלפיה בפסק הדין הוקנה "מעמד בכורה לכללי המים על פני חוק הזיכיון", ומציינת כי בראייתה, "מעמד הבכורה היחיד הוא זה שמבקשת לעצמה [מפעלי ים המלח] – להפיק ולהשתמש במשאב היקר מכל ששייך לאזרחי ישראל, שמצוי בימים אלה במחסור משמעותי, בזכות יתר שאין לאף גורם אחר במדינה". אדם טבע ודין מוסיפה וטוענת מצִדה, כי אין להלום את טענת המבקשת באשר ל'נטילת סמכות' של המדינה לפרש את כתב הזיכיון שהיא עצמה העניקה; זאת, מאחר שמדובר ב"עמדה משפטית-פרשנית באשר למשמעותם של ההסדרים הרלוונטיים, וככזו היא נתונה לביקורת שיפוטית", כאשר "לצד ההכרה בחשיבות שיש לפרשנות של רשות מנהלית לנוכח מומחיותה והיכרותה עם התחום שעליו היא אמונה, הודגש בפסיקה לא אחת, כי ההכרעה הסופית נותרת בידיו של בית המשפט". גם חברת מקורות, שותפה לעמדה כי לא נקבעה בענייננו כל הלכה החדשה, ומדגישה כי לשיטתה, פסק הדין לא ביקש לשנות מן "ההסדר הכללי החל על כלל המשתמשים במים", לרבות בהתייחס לפרשנות פסק הדין את המונח "להשיג מים" שבחוק הזיכיון "כמתייחס רק להפקה ולא לצריכה". לאחר כמה וכמה ארכות, הוגשה גם תשובת רשות המים והיועצת המשפטית לממשלה. בשונה מיתר המשיבות, לשיטתן, אכן נפסקה הלכה בפסק הדין מושא הבקשה דנן; הלכה שבלִבּהּ ניצב "הניתוח הפרשני שנעשה במסגרת חוות דעתה של כבוד השופטת ברק-ארז, שלפיו כאמור הקביעה כי הזכות 'להשיג' מים שבסעיף 2(ה) לשטר הזיכיון אינה משתרעת על השימוש בהם או על צריכתם". אולם, לעמדתן, אין בהלכה שנפסקה כדי להצדיק דיון נוסף, בהתאם לאמות המידה המחמירות שנקבעו לכך בדין. זאת, משעה שמדובר ב"ניתוח משפטי 'קלאסי' במהותו", כך לדבריהן, אשר "אף שניתן לחלוק עליו לגופו, דומה כי אינו מעורר חשיבות, קושי או חידוש שבגינם יש מקום לקיום דיון נוסף". בהקשר זה, הוסיפו וחידדו רשות המים והיועצת המשפטית לממשלה, כדברים האלה: "אמנם, פרשנות זו אינה הפרשנות שבה צידדה המדינה (שעמדתה הפרשנית לא התקבלה אפוא), וכאמור גם השופט גרוסקופף סבר בחוות דעתו כי יש מקום לסברה כי גם הפרשנות האחרת אפשרית היא. אלא ש[...] השאלה שלפנינו כאן [...] איננה האם המדינה מסכימה עם ההלכה שנפסקה [ב]פסק הדין מושא הדיון הנוסף, אלא האם מתקיימים התנאים לקיום דיון נוסף בו על פי אמות המידה שמתווה הדין". דיון והכרעה הדיון הנוסף – הליך נדיר וייחודי, שמוּר כידוע למקרים חריגים שבחריגים, שבהם נפסקה הלכה חדשה אשר "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון"; או כאשר נמצא לנכון להעמיד את ההלכה שנפסקה לבחינה מחודשת, "מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; כן ראו, בין רבים: דנג"ץ 82761-01-26 אלעודה נ' המפקד הצבאי לאיו"ש, פסקה 7 (17.3.2026)). לאחר שעיינתי בפסק הדין ונתתי דעתי על הטענות שהועלו בבקשה לדיון נוסף ובתשובות שניתנו לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. להלן טעמַי. תחילה, באשר לעמדת השופט גרוסקופף לגבי הֵעדר ההצדקה לראות את חוק הזיכיון כמקנה 'חסינות' מפני "שינויים רגולטוריים כלליים" או רפורמות במשק הישראלי, דומני כי קשה לראות בדברים משום הלכה ברורה ומפורשת שנפסקה בפן העקרוני הרחב, כפי שנדרש כתנאי בסיסי וראשוני לצורך החלטה על קיומו של דיון נוסף (ראו למשל: דנג"ץ 31305-01-26 שפר נ' ממשלת ישראל, פסקה 30 (14.6.2026); דנ"א 46246-01-25 הצלחה – לקידום חברה הוגנת (ע"ר) נ' UBS AG, פסקה 9 (5.3.2025)). כאמור, השופטת וילנר אמנם צירפה דעתה גם לדעת השופט גרוסקופף; ברם, זאת, לדבריה – "בהתייחס לנסיבות שלפנינו". עוד אציין בהקשר זה, כי גם השופטת ברק-ארז, בהתייחסה לאותם "טעמים עצמאיים" שהובילו את השופט גרוסקופף להצטרף לתוצאת פסק הדין, הגם שהביעה תמיכה ב"נקודת המוצא הגורסת שזיכיון אינו 'עיר מקלט' מפני תחולתן של רפורמות כלליות", ציינה כי כשלעצמה, היא אינה נדרשת להתמודד עם הקושי העשוי להתעורר במקרים קטגוריים שונים, לנוכח עמדתה "ביחס לסעיף 2(ה) לשטר הזיכיון". לצד זאת שיקפה בפן הקונקרטי: "במקרה דנן, גם אילו סברתי אחרת ביחס לשאלה הפרשנית הייתי נוטה כנראה לקבל את גישתו של חברי" (כל ההדגשות הוּספוּ – נ' ס'). די בכך כדי לדחות את טענות המבקשת המתייחסות, במישרין או בעקיפין, לראש זה של פסק הדין, שניתן אמנם לראותו כדעת רוב, אך זאת כאמור במישור הקונקרטי, בהתייחס לנסיבות הנדונות. יחד עם זאת, מקובלת עלַי עמדת המבקשת, בה צידדו גם רשות המים והיועצת המשפטית לממשלה, כי פסק הדין קובע בו הלכה, עקרונית ומחודשת, בכל הנוגע לפרשנות הוראות חוק הזיכיון – ובפרט סעיף 2(ה) לשטר הזיכיון – למול הוראות חוק המים. כל זאת, במוּדע ובכוונת מכוון, כפי שבא לידי ביטוי באופן ברור, גלוי ומפורש על פני הפסק. כך למשל, כבר מיד לאחר סקירת "תולדותיהם של חוק המים ושל חוק הזיכיון", מבהירה השופטת ברק-ארז, כי "היחס שבין שני החוקים הללו טרם הוכרע בבית משפט זה" – ומתוך כך נדרשה לסוגיה, תוך התמקדות בפרשנות סעיף 2(ה) לשטר הזיכיון ומשמעותו לגבי תחולתו הכללית של חוק המים, והכריעה בה. הכרעה פרשנית זו, בזיקה שבין חוק המים לחוק הזיכיון, היא אפוא לב לבו של פסק הדין – הכרעה שאליה כאמור הצטרפה השופטת וילנר, שאף הדגישה כי הסכמתה נתונה בפרט ל"מתווה הפרשני" שבמוקד הדברים. דא עקא, שבכך לא סַגי; על מנת להורות על דיון נוסף בפסק דין, "נדרשת הצדקה לחרוג מעיקרון סופיות הדיון ולהעמיד את ההלכה לבחינה חוזרת ומיידית בהרכב מורחב של בית משפט זה" (דנ"א 25914-08-25 הימנותא בע"מ נ' הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים, פסקה 41 (15.7.2026) (להלן: עניין הימנותא), והאסמכתאות שם). כמו כן, כפי שהובהר לא אחת בכגון דא, "לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פסקה 6 (11.10.2005)). על כך ראוי להוסיף, כי אמת מידה מצמצמת זו שהודגשה שוב ושוב בפסיקה, המגלמת את עליונותו, ככלל, של עקרון סופיות הדיון, כורכת בה גם את כובד הראש המתחייב בהקצאת המשאב השיפוטי המוגבל של בית משפט זה; היטב הזכיר וגם שאל השופט מ' חשין: "נזכור עוד כי קצר המצע מהשתרע, וכי אם נורה על קיומו של דיון נוסף בכל הלכה שבית-המשפט העליון פוסק בה – ולו הלכה חשובה היא – מה יהא על כל אותם אלפי-אלפים של מקרים המגיעים לפיתחנו מדי שנה?" (דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ, פסקה 15 (29.11.2004); ראו גם: עניין הימנותא, פסקאות 49-48). ביישׂוּם לענייננו, למקרא המהלך הפרשני הניצב במרכזו של פסק הדין, סבורני כי חרף ראשוניותו, אין לראות בו משום 'שינוי נורמות מהותי'; הרחק מכך. כפי שנקבע באחת הפרשות, "אכן, אין חולק כי פסק הדין הינו תקדימי. חידושים מספר נפסקו בו. לחידושים ולהלכה שנקבעה חשיבות רבה. הם מסדירים תחום שיש לו נגיעה לפרטים רבים. על כל אלה אין חולק. בה בעת, ובסופו של יום, אין בפסק הדין אלא פרשנותו של הדין הקיים וההכרעה בדבר היחס שבין הוראות שונות. אף העותר, בעתירתו, אינו מציע אלא 'אפיק פרשני' אחר" (דנ"א 7453/97 עזבון המנוח הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (24.11.1998)). דברים אלה, יפים גם לענייננו. אין מדובר אפוא באותם מקרים נדירים ויוצאי דופן, המגלים הצדקה לערוך דיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה, ואשר מפניהם עקרון סופיות הדיון "יִסֹּב לְאָחוֹר" (תהילים קיד, ג). עוד אציין, כי איני נדרש ליתר טענות המבקשת שהן במהותן טענות ערעוריות מובהקות כלפי פסק הדין שניתַן, אשר לא להן נועד הליך הדיון הנוסף. מאליו מובן, כי בכך אין גם משום הבעת עמדה מצִדי לגוף הסוגיה הפרשנית שעמדה על הפרק. בקשה זו שלפנַי, גדריה ברורים וידועים. במסגרתה, אין מקום "לקיים מעין דיון-נוסף-זוטא" (ד"נ 1321/92 הלפרין נ' מדינת ישראל (1.4.1992)); כי אם, אך ורק להכריע בשאלה האם יש הצדקה לקיום דיון נוסף – שאלה שעליה, בענייננו, אני סבור כי יש להשיב כאמור, בשלילה. לבסוף, באשר לטענות המבקשת לגבי רוחב השלכותיו של פסק הדין, העולות לשיטתה, בין היתר, כדי "רעידת אדמה במונחים של משק המים". אזכיר, כי כידוע, השלכות רוחב שייתכנו לפסק דין, כשלעצמן אינן מקימות מוּכְנִית עילה לדיון נוסף (ראו למשל: דנ"מ 7035/23 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמלה נ' הכנסייה האוונגלית האפיסקופלית בירושלים ובמזרח התיכון, פסקה 12 (18.12.2023)). לא זו אף זו. רשות המים – שהוקמה על-פי חוק להיות "מופקדת על ניהול משק המים" (סעיף 124יא לחוק המים) – והיועצת המשפטית לממשלה, הגם שלגוף הדברים נדחתה עמדתן בפסק הדין מושא הבקשה דנן, לא מצאו לנכון להתריע בתשובתן מפני חשש להשלכות רוחב מרחיקות-לכת שלגביהן מזדעקת המבקשת, או אחרות, אף לא ברמז. דומני, כי נתון זה האחרון, מצטרף כ'שיקול נלווה' לכל האמור עד כאן, ומטה גם הוא את הכף לעבר דחיית הבקשה. סוף דבר, שהבקשה לדיון נוסף – נדחית בזאת. מפעלי ים המלח תִשא בהוצאות בסך כולל של 10,000 ש"ח, שישולמו בחלקים שווים – 2,500 ש"ח כל אחד – לטובת אדם טבע ודין, לובי 99, משיבות המדינה (ביחד) וחברת מקורות.