דנג"ץ 5572/10 גאזי קאסם אחמד עיסא נ. בית משפט הצבאי לערעורים באזור יהודה ו

1.

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 7898/09 גאזי קאסם אחמד עיסא נ' בית המשפט הצבאי לערעורים (לא פורסם, 8.7.2010) שניתן מפי השופטים א' גרוניס , ע' ארבל ו- א' חיות (להלן: פסק הדין ).

2.

העותר 1 הינו מנהל ובעלים של חברה לחלפנות כספים. העותר 2 הוא מנהל חשבונות בחברה (להלן ביחד: העותרים ). נגד העותרים הוגשו כתבי אישום בבית המשפט הצבאי יהודה, אשר ייחסו להם עבירות רבות של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת (ועדת הצדקה ברמאללה) על רקע פעילות של החזקה והעברת כספים. בית המשפט הצבאי ביהודה זיכה את העותרים מן האישומים שיוחסו להם. התביעה הצבאית ערערה על פסק דינו של בית המשפט הצבאי ביהודה, וערעורה התקבל על-ידי בית המשפט הצבאי לערעורים, אשר מצא להרשיע את העותרים בכל העבירות שיוחסו להם בכתבי האישום. כנגד החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים להרשיע את העותרים הוגשה העתירה בבג"ץ 7898/09, ובמסגרתה ביקשו העותרים - בהישען על נימוקים רבים ושונים - כי בית המשפט יורה על ביטול ההרשעה ועל זיכויים מן העבירות שיוחסו להם. בית משפט זה המתין בבירור העתירה לכך שיסתיימו ההליכים בגזר דין בערכאה הדיונית.

בית המשפט בחן את טענות הצדדים - בכתב ובעל-פה - ובסופו של יום מצא כי נפלה שגגה בפסק הדין המרשיע רק בפרטים מעטים מתוך רשימה ארוכה של פרטי אישום, וזאת משום שאלה התייחסו לאירועים שהתרחשו לפני שפורסמו צווים שהוציאו את ועדת הצדקה מחוץ לחוק. מובן כי ניתן היה להרשיע רק ביחס לתקופה שאחרי פרסום הצווים. לפיכך החליט בית המשפט לקבל את העתירה בהיבט אחד בלבד מבין מכלול הטענות שהועלו בה, בקובעו כדלקמן: "מבין הטענות הרבות שהועלו בעתירה נראה היה לנו שרק טענה אחת הינה בעלת משקל המצדיק התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק". בהתאם לכך, מצא בית המשפט כי מן הראוי להורות על קיצור מאסרו של העותר 1. המדינה הסכימה לכך, ובפסק הדין נקבע כי העותר 1 ישוחרר ביום 12.7.2010. כאמור, ביתר ההיבטים לא מצא בית המשפט כי הוכחה עילה להתערבותו בהחלטת בית המשפט הצבאי לערעורים, ועל קיצור העונש הוחלט בהסכמת המדינה ולא על פי עמדת העותרים.

3.

לשיטת העותרים, החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים מעלה לדיון שלוש שאלות משפטיות כבדות משקל אשר בית המשפט לא דן בהן בפסק דינו. בכך, על-פי הטענה, אימץ בית המשפט את קביעות בית המשפט הצבאי לערעורים בסוגיות אילו, אשר נוכח קשיותן וחשיבותן מן הראוי לקיים בהן דיון נוסף.

4.

כידוע, תנאי מוקדם לקיום דיון נוסף על-פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, הוא כי בפסק הדין שלגביו מתבקש הדיון הנוסף נקבעה הלכה. בהקשר זה נקבע בעבר כי: "עד שנדע אם דברים שאמר בית המשפט העליון בפסק-דין עולים כדי הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק הדין. וגילוי פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית המשפט ביקש במודע ובכוונת מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש" (דנ"א 4804/02 בנימין רביזדה נ' יעל גולדמן (לא פורסם, 19.8.2002), השופט מ' חשין (בתוארו אז) , להלן: עניין רביזדה ). עיון בפסק הדין הקצר נשוא העתירה מעלה כי בנסיבות העניין שלפנינו דרישות אילו אינן מתקיימות. ממילא מתחייבת המסקנה כי פסק הדין אינו קובע הלכה כלשהיא. נראה כי אף העותרים מודעים לעובדה זה בציינם כי: "לא נעלם מעיני המבקשים כי בפסק דינו נשוא בקשה זו, כבוד בית המשפט לא קבע באופן מפורש הלכה בעניין שלוש השאלות הנ"ל..." (סעיף 14 לעתירה). עם זאת, לשיטתם, קבע בית המשפט הלכה משתמעת כאמור "בדרך סמויה...", היינו בכך שנמנע מלהתערב במרבית קביעותיו של בית המשפט הצבאי לערעורים. אין לקבל טענה אחרונה זו של העותרים שכן בהימנעותו של בית המשפט מהתערבות בהחלטת בית המשפט הצבאי לערעורים אין כדי ללמד אודות דבר קיומה של הלכה (והשוו: דנ"א 1585/01 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (לא פורסם, 28.8.2001), השופט א' מצא (בתוארו אז); ענין רביזדה ). מטבע הדברים הייתה העתירה המקורית הליך של ביקורת שיפוטית על בית הדין הצבאי לערעורים אך לא דיון בערעור.

5.

אשר על כן, ומשלא הוכח בפניי כי בפסק הדין נקבעה הלכה כלשהיא, דין העתירה לקיום דיון נוסף להדחות.