דנג"ץ 9510/10ניר בנים מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ. יונתן קמחי ואח'

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט בבג"ץ 861/07, ע"א 8192/09, ע"א 2054/09 יונתן קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות (טרם פורסם, 8.12.2010), שניתן מפי השופט י' עמית ובהסכמת השופטים א' רובינשטיין ו- ס' ג'ובראן שצרפו הערותיהם (להלן: פסק הדין ).

1.

שורשי הרקע העובדתי להליך שבפנינו נטועים בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת, עת נוסדה תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן: תנובה ), כאגודה שיתופית מרכזית. בתנובה היו חברות 620 אגודות שיתופיות (מושבים וקיבוצים), אשר שיווקו באמצעותה תוצרת חבריהן - חלב, פירות, ירקות, ביצים ועוד. לאורך השנים חייבה תנובה את האגודות החברות בה בשני סוגי חיובים - האחד, עמלה לחיוב הוצאות השיווק של התוצרת ששווקה (קומיסיון); והאחר חיוב על חשבון השתתפות בהון מניות תנובה בהתאם להיקף התוצרת ששווקה באמצעותה (להלן: יחידות השתתפות ). החיובים נוכו על-ידי תנובה מהתמורה ששולמה לאגודה והועברה לחברים ששווקו את תוצרתם באמצעות האגודה. כך נצברו במהלך השנים יחידות השתתפות בהתאם לכמות התוצרת ששווקה באמצעות תנובה. יחידות ההשתתפות נרשמו בתנובה על שם האגודות, ונרשמו בדו"חות הכספיים של האגודות כנכס שלהן.

בשנת 1999, במסגרת כינוס ועידת תנובה, התקבלה החלטה להקצאת יחידות ההשתתפות בתנובה בין האגודות השיתופיות החברות בה. בהתאם להחלטה, הוקצו יחידות ההשתתפות לאגודות השיתופיות בשתי דרכים; האחת, בהתאם למפתח אחיד לפיו 50% מכלל יחידות ההשתתפות חולקו באופן שווה בין כל האגודות החברות, ללא קשר לכמות התוצרת ששווקה על-ידן לתנובה במהלך השנים. השנייה, היא הרלוונטית לענייננו, בהתאם למפתח יחסי לפיו 50% מכלל יחידות ההשתתפות הוקצו לאגודות השיתופיות בהתאם להיקף שיווק התוצרת החקלאית לתנובה לאורך השנים.

2.

בפסק הדין נשוא ההליך שלפניי התעוררה מחלוקת הנוגעת לאופיין של יחידות ההשתתפות שהוקצו בדרך השנייה. בלב המחלוקת ניצבה השאלה האם בעניינן של האגודות השיתופיות שהיו צד להליך, יש לראות ביחידות ההשתתפות שהוקצו באופן יחסי כנכס מנכסי האגודות - באופן שניתן לחלקן באופן שוויוני בין כלל חברי האגודות - או שמא יש לזקוף יחידות אלה באופן יחסי לזכות חברי האגודה ששיווקו במהלך השנים את החלב באמצעות תנובה (להלן: הרפתנים ). בפסק הדין נדונה הסוגיה בשלושה תיקים מאוחדים - עתירה ושני ערעורים - שעסקו בשלוש אגודות שיתופיות שונות; "ניר בנים" - מושב עובדים להתיישבות חקלאית (הוא העותר בהליך שלפניי), "באר טוביה" - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית (המשיב 6) ו"נחלים" - מושב עובדים של הפועל המזרחי (המשיב 3) (יקראו ביחד להלן: האגודות השיתופיות ).

בעניין ניר בנים הוגשה העתירה על-ידי רפתנים חברי האגודה, אשר תקפו החלטה של רשם האגודות השיתופיות בסוגיה (להלן: הרשם או רשם האגודות ). במסגרת ההחלטה, קיבל הרשם ערעור שהגישה האגודה השיתופית על פסק בורר שמונה לצורך הכרעה בסכסוך בין האגודה לרפתניה. בפסק הבורר - שקביעתו בוטלה כאמור בהחלטת הרשם - נקבע כי יש לייחס לרפתנים את החלק המגיע להם מתוך יחידות ההשתתפות שהוקצו לאגודה על-ידי תנובה. בעניין באר טוביה ערערו חברי אגודה שאינם רפתנים על החלטת האסיפה הכללית של האגודה, לפיה מניות תנובה יחולקו בין החברים באופן דיפרנציאלי. טענתם הייתה כי חלוקה זו אינה שוויונית, שכן היא מיטיבה עם הרפתנים על חשבון יתר חברי האגודה. בית המשפט המחוזי (השופטת ע' ברון ) דחה את הערעור. עניין נחלים היווה תמונת ראי לעניין באר טוביה, ובו ערערה האגודה השיתופית על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת נ' אהד ), במסגרתו בוטלה החלטת האסיפה הכללית של האגודה לפיה הון מניות תנובה יחולק באופן שוויוני בין כל חברי האגודה. נוכח הדמיון בתשתית העובדתית בעניינן של האגודות השיתופיות השונות, נבחן עניינן בהליך מאוחד.

3.

בפסק דין מקיף, מפורט ומנומק, בחן בית המשפט מפי השופט י' עמית את מכלול טענות הצדדים, ובסופו של יום בא לכלל מסקנה כי בעניינן של שלוש האגודות השיתופיות שהיו צד להליכים, יש לראות את יחידות ההשתתפות כקניינם של הרפתנים החברים באגודות אלה.

מסקנה זו נתגבשה בעיקרה תוך ניתוח החלטתו של רשם האגודות בעניין

ניר בנים . בית המשפט בחן את הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת הרשם, תוך בחינת מערכת היחסים המשולשת שבין תנובה, האגודות השיתופיות והרפתנים הנמנים עימן, והמשמעויות המשפטיות שיש לייחס למערכת יחסים זאת. זאת עשה, תוך שהוא נותן דעתו לאופייה הקואופרטיבי של האגודה השיתופית, ובהישען על קביעות החקיקה, הפסיקה והספרות הרלוונטיות לסוגיות שהתעוררו. בכלל זה, נבחנו היבטים הנוגעים לתשלומים השונים בהם נשאו הצדדים, לאופי תשלומים אלה ואופן רישומם במאזני האגודות וכן לבחינת שאלת מעמדן של מכסות החלב במהלך השנים. בהישען על כל אלה, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי טעה רשם האגודות השיתופיות במסקנתו, וכי יש לראות ביחידות ההשתתפות כקניין הרפתנים. נוכח הדמיון בתשתית העובדתית בעניינן של האגודות, שימשה ההכרעה בעניין ניר בנים כתשתית להכרעה אף בעניינן של יתר האגודות, אך זאת לצד בחינה של טענות הצדדים הפרטניות בהליכים בהם היו מעורבות יתר האגודות.

4.

לשיטת העותרת, האגודה השיתופית "ניר בנים", בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה ושגויה שהשלכותיה הנרחבות מחייבות דיון נוסף. על-פי הטענה, בחן בית המשפט את כוונת הצדדים בהתאם לעקרון הקואופרציה והשינויים שחלו בו במהלך השנים, וזאת כאשר היה עליו לבוחנה בהתאם לעקרון זה כפי שנהוג היה לראותו במועד הקצאת הזכויות, לפני שנים רבות. על-פי הטענה, קביעה זו משליכה לא רק על פרשנות מצב הזכויות הקנייניות או ההתקשרות בין אגודות שיתופיות שונות לחבריהן, אלא יש בה גם כדי להוות דרך פרשנות חדשה ליחסים חוזיים בין צדדים בכלל וליצירת זכויות קניין באופן רטרואקטיבי. כן נטען כי קביעות פסק הדין משנות את תפיסות היסוד מהן יונק עקרון הקואופרציה שבבסיס האגודות השיתופיות, תוך העברת כובד המשקל מן הקולקטיב אל היחיד, ותוך ריקון מתוכן של העיקרון לפיו אגודה שיתופית הינה אישיות משפטית נפרדת מחבריה. קביעה אחרונה זו, כך על-פי הטענה, עומדת בניגוד להלכות שנקבעו בבית משפט זה, למשל במסגרת ע"א 525/88 פרי העמק - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב , פ"ד מה(4) 529 (1991) (להלן: עניין פרי העמק ). קבוצת המשיבים 5, חברי האגודה השיתופית "באר טוביה" שאינם רפתנים, הצטרפו לבקשת העותרת. גם לטענתם, קביעות פסק הדין סותרות את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של האגודה השיתופית, כפי שהוכר בפסיקתו של בית המשפט; אינן מתיישבות עם דיני השליחות; עומדות בניגוד לעקרון השוויון וההגינות המתקיימים בקרב חברי האגודה השיתופית ועלולות להביא לחוסר וודאות משפטית בכל הנוגע לשיוך ואבחנה בין זכויות וחובות האגודה לאלה של חבריה. המשיבה 3, "נחלים", הצטרפה אף היא לעתירה, וסמכה טיעוניה על הנימוקים שפרטו העותרים והמשיבים 5 (העותר, המשיבה 3 והמשיבים 5 יקראו להלן ביחד: העותרים ).

5.

יתר המשיבים סבורים כי דין העתירה להדחות. רשם האגודות השיתופיות הגיש תגובה מטעמו, בה ציין כי לשיטתו אין מקום לערוך דיון נוסף בסוגיה. רשם האגודות ציין אמנם כי מלכתחילה סבר כי לפסק הדין עלולות להיות השלכות רוחב משמעותיות, אך לאחר בחינה מעמיקה של פסק הדין, השתכנע כי לא כך הם הדברים ולשיטתו אין בקביעות פסק הדין כדי להשליך באופן ישיר ומוחלט על יתר האגודות השיתופיות בסוגיה הקונקרטית, ועל דיני האגודות השיתופיות בכלל. זאת, ראשית בשל כך שבפסק הדין נבחנו מערכות היחסים הקונקרטיות ששררו בין האגודות השיתופיות שהיו צד להליך, והכרעת בית המשפט נתבססה על הראיות הקונקרטיות שהציגו בפניו הצדדים, תוך יישום ההלכה הקיימת לעניין אגודות שיתופיות בנסיבות העובדתיות הפרטניות. לפיכך, סבור הרשם כי פסק הדין לא התיימר לקבוע, ואף אינו קובע, קביעה עקרונית באשר למהות הון האגודות השיתופיות ולאופן חלוקתו בין חבריהם, כי אם קביעה עובדתית פרטנית. נוכח האמור, אף סבור הרשם כי לא ניתן להניח שפסק הדין יחול על כלל האגודות השיתופיות, וכל שכן לא על כאלה שאינן מאוגדות כמושב עובדים. אשר על כן, לשיטת הרשם, אגודות שיתופיות שתצגנה מערכת נתונים עובדתית שונה באשר לאופן התנהלותן ביחס ליחידות ההשתתפות של תנובה, ואשר תעיד על אומד דעת צדדים שונה, תחייבנה התייחסות שונה ובתוצאת פסק הדין לא יהיה בהכרח כדי לחייבן. שנית, נטען כי פסק הדין מתייחס ליחידות ההשתתפות בתנובה בענף משק החלב בלבד, ולפיכך מערכת היחסים בין האגודות לחבריהן בענפים אחרים תחייב ממילא הכרעה פרטנית בהתבסס על הנסיבות הפרטניות והראיות הרלבנטיות לאותו ענף. שלישית, ציין הרשם כי לשיטתו פסק הדין צופה פני עתיד ביחס למערכות עובדתיות דומות. לפיכך, ובשים לב לכך שהרוב המוחלט של יחידות ההשתתפות בתנובה כבר נפדה וחולק בין חברי האגודות או שימש לפירעון חובות האגודה, לא צפויות לו ההשלכות עליהם מצביעים העותרים. זאת במיוחד נוכח עמדת הרשם לפיה אין בפסק הדין כדי להשליך אוטומטית על העבר ועל החלטות שנתקבלו באגודות השונות בהסכמת החלבנים. הרשם עוד ציין כי פסק הדין אף אינו מאפשר, לעצמו, פתיחת או תקיפת פסקי משקם, הסדרים ותשלומים שנעשו מכח חוק ההסדרים במשק החקלאי המשפחתי, התשנ"ב - 1992. הרשם מפנה בסיכום הדברים לקביעות פסק הדין עצמו, ולתמרורי האזהרה שהציב בית המשפט באשר להשלכות הרוחב הפוטנציאליות של פסק הדין. המשיבים 1, רפתנים החברים האגודה השיתופית "ניר בנים", המשיבים 4, רפתנים החברים באגודה השיתופית "נחלים", והמשיבה 6, האגודה השיתופית "באר טוביה", טוענים כי דין העתירה להדחות. לשיטתם, וכפי העולה מן התגובות שהוגשו, פסק הדין אינו עומד בסתירה להלכות קודמות, ולכל היותר ניתן לראותו כפסק הדין המיישם הלכות קודמות ואת עקרונות השיטה בהתאם למסכת העובדות הקונקרטית. לשיטתם, אין ממש בטענות העותרת באשר לסטייה מן ההלכות הקיימות, שכן בית המשפט פסע בנתיב בו פסעו הלכות קודמות בהיבטים הנוגעים לאגודות שיתופיות, ועל בסיס הקביעות העולות מהן גיבש עמדתו פה אחד. לפיכך, כך נטען, אין כל הצדקה לקיים בו דיון נוסף. עוד הוסיפה המשיבה 4 כי הטענה לפיה אמד בית המשפט את דעת הצדדים בהתאם לרוח התקופה הינה טענה חדשה שהועלתה במסגרת הדיון הנוסף, ולפיכך אין מקום להידרש לה. המשיבה 6 מצידה הוסיפה כי הלכה למעשה כלל לא עלה בידי העותרת להצביע על הלכה חדשה שנקבעה בפסק הדין, ופרט לאמירות כלליות לא עלה בידה לתמוך טענתה זו כנדרש וכמתחייב ממהותו של ההליך.

6.

לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות. כנקודת מוצא מוכנה אני לקבל את עמדת העותרים, לפיה ההליכים נשוא פסק הדין העלו לדיון שאלה חשובה ומורכבת, שחייבה דיון מעמיק ומפורט מצד בית המשפט לצורך הכרעה בה. ניתן אף לומר - ובית המשפט היה מודע לכך - כי בקביעות פסק הדין יש משום חידוש בעל חשיבות, אשר יכול וישפיע בעתיד על הליכים דומים. עם זאת, כידוע, על דרך הכלל, אין די בעצם קביעת הלכות ולו גם חדשות של בית משפט זה בהרכב של שלושה שופטים, כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף בפני הרכב מורחב. ההליך של דיון נוסף הוא הליך נדיר ומיוחד, ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת רחב בבחינה האם המקרה שלפניו "על פי נסיבותיו ומאפייניו, משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נוסף" (דנג"ץ 7802/04 מילוא נ' שר הבטחון (טרם פורסם, 7.11.2004)). בנסיבות העניין, איני סבורה כי פסק הדין משתייך לקבוצת מקרים נדירים אלה.

זאת ראשית , נוכח העובדה כי בסופו של יום נשענות קביעות פסק הדין על הנסיבות הפרטניות של העניין ביחס לצדדים להליך ועל הראיות הקונקרטיות שהציגו בכל הנוגע למערכת היחסים המשולשת ששררה במהלך השנים בין תנובה, האגודות השיתופיות הרלוונטיות וחבריהן הרפתנים. ממילא, וכך אף קבע בית המשפט עצמו (ראו סעיף 117 לפסק דינו של השופט עמית וסעיף י"ד לפסק דינו של השופט רובינשטיין ), אין הכרח לראות בתוצאת פסק הדין כמחייבת בעניינן של כל האגודות השיתופיות, ואין בו בהכרח כדי לפתוח מחדש לדיון החלטות שונות שהתקבלו באסיפות כלליות של אגודות שיתופיות אחרות. לפיכך, וכך אף סבור רשם האגודות השיתופיות, נראה כי העותרים מבקשים ללמוד מפסק הדין השלכות רוחב שאין ניתן לייחס לו, ואפשר שמקרה שיובא להכרעה עתידית יביא על פי בחינה פרטנית לתוצאה שונה. שנית , לא מצאתי ממש בטענות העותרים לפיהן קביעות פסק הדין עומדות בניגוד להלכות קודמות של בית משפט זה, בהיבטים הנוגעים לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של האגודה השיתופית ולדיני השליחות והנאמנות. נהפוך הוא - מעיון בפסק הדין עולה כי בית המשפט פסע בנתיב ההלכות שנקבעו בתחומים אלה, וביסס מסקנתו בין היתר תוך הסתמכות על הקביעות העולות מהן (וראו למשל פסקאות 83-86 לפסק דינו של השופט עמית ופסקה ח' לפסק דינו של השופט רובינשטיין . כן ראו עמודים 539-540 בעניין פרי העמק ). כך הם הדברים אף ביחס לטענת העותרים, לפיה גיבש בית המשפט עמדתו בהישען על עקרון הקואופרציה כפי תפיסתו היום, תוך הליך שגוי של פרשנות חוזה ויצירת זכויות קנייניות בדיעבד. על מנת לדחות טענה זו די לנו כי נפנה לקביעתו המפורשת של השופט עמית , אליה הצטרף השופט

ג'ובראן (השופט רובינשטיין הביע הסתייגות מסוימת ממנה) לפיה "התוצאה אליה הגעתי לא הייתה משתנה גם באספקלריה של תחילת הדרך, באשר הדברים יורדים לשורש ומהות עקרונות האגודה השיתופית (פסקה 43 לפסק דינו של השופט עמית , ופסק דינו של השופט ג'ובראן ), ולקביעה לפיה "התוצאה אליה הגענו מתיישבת עם עקרונות הקואופרציה המקובלים מאז ומתמיד, וביתר שאת כפי שהתפתחו עם השנים, ברוח הדברים שתוארו בפתח דברינו" (פסקה 83 לפסק דינו של השופט עמית ). בפן

המעשי פסק הדין מתבסס על ניתוח מפורט המביא לידי ביטוי הולם את היחס בין הרכיבים של הקולקטיב בקואופרטיב ובין הצורך ליתן ביטוי ליחס שבין יחידות ההשתתפות לחלקם של יצרני החלב באספקת כמות החלב, על פי חלוקה מהותית פרטנית. עיון במכלול הנמקותיו של בית המשפט מוביל למסקנה כי ההכרעה שהתקבלה מתיישבת עם עקרונות הקואופרציה - מושג חברתי מורכב ורב רבדים הרגיש להתפתחויות כלכליות ואידיאולוגיות שונות - ונשענת על פסקי דינו של בית משפט זה (לצד כתבי מלומדים שונים).

7.

מכל הטעמים האמורים, באתי לכלל מסקנה כי פסק הדין אינו מבסס עילה לעריכת דיון נוסף, בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 ולפיכך דין העתירה להדחות. העותר והמשיבים 3 ו-5 ישאו במשותף בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים 1, 2, 4 ו-6 בסכום כולל של 20,000 ש"ח.