דנ"מ 2103/14 איתן מוליאן נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה בעיריית אשקלון

1.

לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון בעע"ם 3389/13 מיום 9.3.2014 (השופטים י' דנציגר ; ע' פוגלמן ; ו א' שהם ), אשר במסגרתו דחה בית המשפט העליון ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע. בפסק הדין אימץ בית המשפט העליון את פרשנותה של ועדת הערר לתכנון, אשר נתקבלה גם על-ידי בית המשפט לעניין מינהליים, שלפיה ניתן לבנות על המגרש מושא ההליכים מרכז חנויות בן שתי קומות.

2.

במסגרת הבקשה שבפניי, טוען המבקש כי יש מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין, מן הטעם שהוא אינו עולה בקנה אחד עם פסיקותיו הקודמות של בית משפט זה ומאחר שנפלו בו טעויות מהותיות.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופות לה, החלטתי לדחות את הבקשה לקיום דיון נוסף. לפי סעיף 30(ב) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נועד ההליך של דיון נוסף לנושאים בעלי חשיבות משפטים, כאשר "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או... מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה." אין במקרה שבפניי הצדקה לדיון נוסף.

4.

פסק הדין מושא הבקשה עוסק, כאמור, במגרש שעליו חלות שלוש תוכניות. התוכנית הראשונה משנת 1956 מתירה בנייה של מבנה מסחרי בן שתי קומות; התוכנית השנייה משנתה 1962 מייעדת את המגרש לשימוש מסחרי, אך אינה כוללת הוראות ספציפיות ונקבע כי היא כפופה לתוכנית הראשונה; התוכנית השלישית משנת 1974 קובעת כי האזור יהיה שכונת מגורים, מבלי להתייחס לקווי מתאר בתוך האזור. אין בתוכנית זו הוראות ספציפיות לגבי המגרש. שלוש ערכאות שיפוטית – ועדת הערר, בית המשפט לעניינים מינהליים ובית המשפט העליון – קבעו כי אין סתירה בין שלוש התוכניות. בית המשפט העליון ציין בהקשר זה כי "הסימון המתארי של אזור מגורים א' בתכנית השלישית לא נועד לבטל ייעודים כגון מסחר, שטח לבנייני ציבור או שטח ציבורי פתוח בתכנון תקף בגדרה של אותה שכונת מגורים" ( שם , פסקה 3). היקף הבנייה האפשרי על המגרש קבוע בתוכנית הראשונה בלבד, שלפיה ניתן לבנות עליו בניין מסחרי בן שתי קומות – וכך אכן נקבע.

5.

לאחר בחינת המסמכים הרבים שהוגשו במסגרת הבקשה, עמדתי היא כי לא נפלו כל טעות או פגם בפסק הדין. המבקש, כך נראה, אינו משלים עם הכרעת בית המשפט ומנסה להשתמש בהליך הדיון הנוסף כדי לשטוח את טענותיו פעם נוספת. אין זה מסוג המקרים שלהם נועד ההליך של דיון נוסף. עיינתי גם בפסקי הדין הרבים שאליהם הפנה המבקש, ואודה כי לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו – מה הסתירה שמצא בינם לבין פסק הדין בעניינו. כך, רק לשם הדוגמה, מפנה המבקש לדבריו של השופט ד' בכור בבג"ץ 882/79 אלוש נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום , פ"ד לד(4) 177, 180 (1989), כי במקרה של סתירה בין תוכנית מתאר מאוחרת לבין תוכנית מוקדמת – תגבר האחרונה. בעניינו של המבקש נקבע, כאמור, כי אין סתירה בין התוכניות, ולכן לא הייתה כל מניעה להסתמך על התוכנית הראשונה אשר היא היחידה שבה נקבעו הוראות קונקרטיות בנוגע למגרש הרלוונטי. בדומה, הפנה המבקש לדבריה של השופטת

א' חיות בעע"ם 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון , פסקה 15 (24.6.2009), שלפיהם "כל שלא הותר באופן מפורש על פי תוכנית – אסור." בענייננו, התוכנית הראשונה מאפשרת בנייה של מבנה מסחרי בן שתי קומות באופן מפורש. במקרים אחרים ציטט המבקש ציטוטים תוך הוצאתם מהקשרם ועליהם בנה תילי-תילים של טיעונים, אשר גם הם אינם מצביעים על כל סתירה בין פסק הדין לבין פסקי דין אחרים. חלק מציטוטים אלה, יש לציין, לא רק שאינם מצביעים על סתירה, אלא מבססים דווקא את פסק הדין מושא הבקשה (ראו, סעיף 8 לבקשה).

6.

הבקשה, אפוא, נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים (אף על פי שמשיבה 3 החליטה על דעת עצמה להעביר את תגובתה לבית המשפט), לא ייעשה צו להוצאות.