דנ"מ 7841/13 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ נ. עיריית חדרה לרבות מנהל האר

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 3447/12, שניתן ביום 12.11.2013 מפי השופט ס' ג'ובראן בהסכמת השופטים צ' זילברטל ו א' שהם . בפסק הדין נדחה ערעורן של המבקשות על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בחיפה מיום 23.4.2012 בנוגע לחבותן בארנונה לטובת המשיבה 1 (עת"מ 34630-03-12, כבוד השופט א' קיסרי ).

השתלשלות האירועים

2.

בפסק דין של בית המשפט לענינים מינהליים בחיפה משנת 2010 נקבע כי טענות המבקשת 2 לגבי חיובה בארנונה לטובת המשיבה 1 בגין השנים 2008-2007, יתבררו בהליך אחר (עמ"נ 475-02-10, השופט ר' סוקול ). הכוונה הייתה להליך שהתנהל בפני ועדת הערר לענייני ארנונה בעיריית חדרה (להלן: ועדת הערר ) לגבי חבותה של המבקשת 1 בארנונה בגין השנים 2010-2009. ביום 31.5.2011 ניתנה החלטת ועדת הערר בהליך האמור, שהורתה להפחית את חיובן של המבקשות בארנונה לשנת 2009 בכ-200,000 ₪. לימים, הגישו המבקשות עתירה מינהלית נגד המשיבות נוכח כוונת המשיבה 1 לגבות מהן חובות ארנונה, לרבות בגין השנים 2008-2007, בהליכי גבייה מינהלית. העתירה נדחתה (עת"מ 34630-03-12, השופט א' קיסרי , פסק הדין מיום 23.4.2012). המבקשות ערערו על פסק הדין וטענו, בין היתר, כי גובה החוב לשנים 2008-2007 נקבע בניגוד להחלטתה הנ"ל של ועדת הערר. לטענתן, החלטת הוועדה להפחית את החיוב לשנת 2009 חלה גם על החיובים לשנים 2008-2007. הערעור נדחה (השופטים ס' ג'ובראן , צ' זילברטל ו א' שהם ). בהתייחס לטענות המבקשות לגבי משמעות החלטת ועדת הערר, נקבע כי ההחלטה כלל לא התייחסה לחיוביהן בארנונה לשנים 2008-2007 וצוין כי שתיקה אינה יכולה להוות הסכמה לעניין זה. השופט ג'ובראן הבהיר כי הפחתת חבות המבקשות בארנונה לשנת 2009 נבעה מכך שבשנת 2010 נתברר כי למעשה לא ניתן היה להשתמש בחלק מהמקרקעין, ולא ידוע האם בשנים 2008-2007 היו המקרקעין הנדונים במצב דומה. השופט זילברטל הוסיף כי המבקשות לא הציגו כל בקשה מטעמן כי ועדת הערר תדון גם בהשגותיהן לגבי השנים 2008-2007, או כל השגה מצידן על החלטת הוועדה בשל העדר ההתייחסות לאותן שנים. משכך, נקבע כי אין להחיל את פסיקת הוועדה גם על החיוב בארנונה לשנים 2008-2007. לאחר כל זאת, הוגשה הבקשה שלפניי לדיון נוסף.

הבקשה לדיון נוסף

3.

הבקשה מתמקדת באופן שבו פורש העדר התייחסותה של ועדת הערר לתביעת המבקשות להפחית את חובן בארנונה בגין השנים 2008-2007. לדידן של המבקשות, בפסק הדין נושא הבקשה נקבע כי שתיקתה של החלטה שיפוטית לגבי חלק מהטענות מובילה למסקנה שהטענות נדחו. לטענתן, בכך נקבעה הלכה חדשה הסותרת הלכות קודמות בנושא מעשה בית דין והוחלו על פסקי דין כללים מדיני החוזים, החלים ביחסים בין צדדים לחוזה. המבקשות טוענות כי עד עתה ההלכה הייתה כי אם נוהל הליך וניתן סעד קם השתק עילה, ואם העילה נדונה לגופה קם השתק פלוגתא. לשיטתן, כאשר עניין נדון אך לא הוכרע "דרך המלך עד כה הייתה הגשתו של ערעור" (סעיף 2 לבקשה). המבקשות טוענות כי היות שהתקבל הסעד אותו ביקשו מוועדת הערר, לא היה ביכולתן לערער על כך שחלק מנימוקיהן, שהתייחסו לחבות בשנים 2008-2007, לא הוכרעו. עוד הן מציינות כי בערעורן לבית משפט זה טענו שככל שוועדת הערר לא הכריעה לגבי השנים 2008-2007, כפי שהוסכם שייעשה, הרי שהיה מקום להוציא שומות ביחס לשנים אלה ולאפשר דיון בטענותיהן בהליך מתאים.

הכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. תנאי מוקדם לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין שלגביו מתבקש הדיון הנוסף נקבעה הלכה חדשה (ראו דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , פיסקה 2 (19.8.2002)) . במקרה דנא לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה וממילא לא הלכה המצדיקה קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. הכרעתו של בית המשפט בשאלה בה מיקדו המבקשות את טענותיהן נעוצה כולה בנסיבות המקרה הקונקרטיות ואין היא מצדיקה קיום דיון נוסף (ראו, דנ"א 661/12 כהן נ' בנק איגוד לישראל , פיסקה 8 (25.3.2012)).

5.

סוף דבר: הבקשה נדחית.