דנ"א 661/12 אורה כהן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ

1.

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 3.1.2012 בע"א 8098/09. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופטת

ע' ארבל בהסכמה (חלקית) של המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמה של השופט נ' הנדל . בגדרו של פסק הדין נדחה ערעור העותרות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול ), אשר דחה את תביעתן להצהיר על בטלות שטר משכון שנרשם על בית מגורים.

2.

זכויות החכירה בבית המגורים הנזכר ניתנו מהסוכנות היהודית לישראל להורי העותרות (להלן - המנוח והמנוחה ) בשנת 1943, בסמוך לאחר עלייתם ארצה מתימן. הזכויות נרשמו על שם המנוח בלבד. בשנת 1996 חתם המנוח על יפויי כוח כללי, שהסמיך את אחיהן הצעיר של העותרות לבצע כל פעולה משפטית בנכסיו (האח יכונה להלן, כפי שכונה בפסק הדין נשוא העתירה - ראובן ). יפויי הכוח נחתם בפני נוטריון. בסמוך לאחר חתימת יפויי הכוח עשה בו ראובן שימוש לשם חתימה על מסמכי חכירה שאישרו את זכויות החכירה של המנוח בבית המגורים. חודשים ספורים מאוחר יותר, עשה ראובן שימוש נוסף ביפויי הכוח וחתם באמצעותו על שטר משכון לטובת המשיב 1 (להלן – הבנק ). בשטר המשכון הועמדו זכויות החכירה של המנוח בבית המגורים כערובה להבטחת הלוואה שניתנה לחברה בבעלותו של ראובן. כעבור מספר שנים התדרדר מצבה הכספי של החברה והבנק החל לנקוט הליכים משפטיים לגביית החוב באמצעות מימוש השעבוד. העותרות והמנוחה עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי לפיו כתב המשכון בטל מן הטעם שנחתם תוך חריגה מהרשאה. לחלופין, ביקשו הן להצהיר כי למנוחה זכויות במחצית הבית מכוח חזקת השיתוף, וכי שטר המשכון אינו חולש עליהן.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להצהיר ששטר המשכון בטל, אך קיבל את הבקשה להצהיר כי מחצית הזכויות בבית שייכות למנוחה ואינן כפופות לשטר המשכון. בית המשפט ביסס את הכרעתו, בין היתר, על לשונו הברורה והמפורשת של יפויי הכוח, על כך שיפויי הכוח נחתם בפני נוטריון, ועל נסיבות עובדתיות שונות המצביעות על קיומה של מודעות מצד המנוח לביצוע השעבוד. בהקשר זה ציין בית המשפט כי גרסתו של ראובן, אשר טען כי הונה את הוריו ואף נהג להעלים מהם הודעות ששלח הבנק בנוגע למשכון, אינה מהימנה. כן נדחתה הטענה שיפויי הכוח נועד לאפשר לראובן לחתום על מסמכי החכירה מול מינהל מקרקעי ישראל בלבד. בהקשר זה, ציין בית המשפט כי אי-זימון הנוטריון למתן עדות פועל נגד גרסת העותרות. לפיכך, קבע בית המשפט כי בהעדר כל ראיה מחשידה, לא הייתה מוטלת על הבנק חובה מיוחדת לוודא כי ראובן אינו חורג מההרשאה שניתנה לו. כן נקבע, כי הבנק יצא ידי חובת הגילוי שהייתה מוטלת עליו בכך ששלח למנוח מכתב בדואר רשום אודות יצירת השעבוד, וכן הודעות ממוחשבות על מצב השעבוד ומצב החשבון הנערב מעת לעת. לצד זאת, קיבל בית המשפט, כאמור, את טענות המנוחה לפיהן נוכח הלכת השיתוף, מחצית הזכויות בבית הינן שלה, והן גוברות על זכויות הבנק מכוח המשכון. פסק הדין שניתן בערעור העותרות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא נשוא העתירה לדיון נוסף.

4.

השאלה המרכזית שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה הינה אם בנסיבות המקרה ובהתאם לדיני השליחות, נחתם כתב המשכון תוך חריגה מהרשאה או תוך הפרת חובות הבנק כלפי המנוח באופן המחייב להצהיר על בטלותו. טענתן המרכזית של העותרות בערעור, הייתה כי בנסיבות המקרה שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לא הייתה מוטלת על הבנק חובה לבדוק את היקף ההרשאה שניתנה לראובן ביפויי הכוח. טענה זו התקבלה מבלי שהיה בכך כדי לשנות את תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמפורט להלן, ומשכך נדחה הערעור.

5.

בפסק הדין נקבע, תוך יישום ההלכה שנקבעה בע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ , פ"ד מה(3) 265 (1991) ואושררה בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' כחולי , פ"ד מז(5) 31 (1993) (להלן - פרשת כחולי ), כי רמת הזהירות המוטלת על הבנק משתנה ממקרה למקרה, והיא תלויה, בין היתר, ברמת החשד ובהיקף האמצעים שהוא נדרש להשקיע לצורך בירור העובדות לאשורן. בנסיבות המקרה דנא, נפסק כי מדובר היה בפעולה חשודה אשר הצדיקה נקיטת משנה זהירות מצד הבנק. לפיכך, הבנק הפר את חובת הזהירות בה הוא חב כלפי המנוח בכך שלא הקפיד לוודא, טרם יצירת השעבוד, כי החתימה על שטר המשכון נעשית על דעתו של המנוח. הבנק אמנם שלח למנוח מכתב בדואר רשום שבו דיווח לו על יצירת השעבוד, אולם מכיוון שמכתב זה נשלח רק לאחר מעשה, לא היה בו כדי להגשים את תכלית מסירת ההודעה. יחד עם זאת, וחרף קבלת טענות העותרות במישור חובת הזהירות, נקבע כי דין הערעור להידחות. זאת, נוכח היעדר נפקות מעשית למחדלו של הבנק. קביעה זו התבססה על ממצא עובדתי של בית המשפט המחוזי, לפיו המנוח אכן נתן לראובן הרשאה לבצע את פעולת החתימה על שטר המשכון. בית משפט זה סמך את ידיו על הממצא העובדתי הנזכר ממגוון נימוקים שפורטו בפסק הדין. בעקבות זאת נקבע בפסק הדין, כי הגם שהבנק הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח, הפעולה אשר נעשתה במסגרת ההרשאה, אינה בטלה. בנוסף, ציין בית המשפט, כי באספקלריה של דיני החוזים ודיני הנזיקין שולל ממצא עובדתי זה קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות על ידי הבנק לבין הנזק שנגרם לעותרות, ככל שנגרם.

6.

טענה נוספת של העותרות שנבחנה בפסק הדין הייתה כי הבנק הפר את חובת הגילוי בה הוא חב כלפיי המנוח מכוח דיני הערבות, ומשכך דינו של שטר המשכון להיבטל. בהקשר זה, נקבע בפסק הדין כי בסיטואציה שבה מעניק אדם ערבות תוך שהוא פועל באמצעות שליח, חובות הגילוי של הבנק כלפיו, כערב, תוגשמנה באמצעות גילוי המידע לשליחו. בהמשך ישיר לכך, השליח הוא זה שנושא בחובה להעביר את המידע שנמסר לו לידיעת השולח עצמו. זאת, כחלק מחובת הנאמנות הקבועה בסעיף 8 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967. בפסק הדין הוזכרו גם מקרי קצה שבהם אם יתברר בדיעבד כי השליח פעל תוך חריגה מהרשאה, ותוך הפרה קיצונית של חובת הנאמנות המוטלת עליו, אזי הפעולה שנעשתה תוך חריגה מהרשאה תהא בטלה. כן צוין, כי באותם מקרים, מסירת המידע לשליח בלבד לא תסייע לבנק למנוע את ההכרזה על בטלות הפעולה. אולם, מכל מקום, נקבע כי נסיבות מסוג זה לא התקיימו במקרה דנא שבו, כזכור, שוכנע בית המשפט כי ראובן פעל במסגרת ההרשאה שנתן לו המנוח. משכך, גם בטענה זו לא היה כדי להוביל לקבלת הערעור. יתר שופטי המותב הצטרפו, כאמור, לפסק דינה של השופטת ארבל , ומכאן העתירה לדיון נוסף. יוער כי

המשנה לנשיאה א' ריבלין הצטרף לפסק הדין מבלי להיות שותף לקביעה כי הבנק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו.

7.

לטענת העותרות, נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה תקדימית בנוגע להיקף חובת הגילוי המוטלת על בנק ביחסיו עם ערב, בנסיבות בהן פועל הערב באמצעות שליח. לשיטתן, ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה, ככלל, מסירת המידע לשליח כמוהּ כמסירת המידע לשולחו, הינה הלכה חשובה וקשה, שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכות אחרות בתחום דיני הערבות. לטענתן, בנסיבות המקרה, הפר הבנק את החובה המוטלת עליו "להשיג את הבנת המתקשר", מכיוון שלא ווידא כי החתימה על שטר המשכון נעשית על דעתו של המנוח. לשיטתן, לא ניתן היה לקיים חובה זו באמצעות מסירת מידע לשליח, ראובן, שהיה נגוע בניגוד עניינים. העותרות מוסיפות וטוענות כי הקביעות שבפסק הדין, לפיהן אמנם הפר הבנק את חובת הזהירות המוטלת עליו, אולם הפרת החובה אינה מובילה לבטלות שטר המשכון, אינן מתיישבות זו עם זו. כמו כן, לטענתן, לא ניתן ליישב את תוצאת פסק הדין עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, אשר לא הועמדה לבחינה מחדש בערעור, לפיה מחצית הזכויות בבית המגורים שייכות למנוחה. קביעה זו, לשיטתן, גוררת בהכרח את המסקנה שראובן פעל תוך חריגה מהרשאה. בנוסף, מעלות העותרות טענות שונות בנוגע לקביעות העובדתיות שביסוד פסק הדין, ובכללן הסכמת המנוח לחתימת ראובן על שטר המשכון וידיעתו על יצירת השעבוד.

8.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. תנאי מוקדם לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין שלגביו מתבקש הדיון הנוסף נקבעה הלכה חדשה. במקרה דנא, לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. פסק הדין נשוא העתירה נסב כולו על נסיבות המקרה הקונקרטיות, תוך שיישם לגביהן את ההלכה שנקבעה ב פרשת

כחולי . אף אם ישנו בפסק הדין פיתוח מסוים של ההלכה בנוגע להיקף חובות הגילוי החלות על בנקים כלפי ערבים הפועלים באמצעות שליח, הרי אין די בכך על מנת להצדיק את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף בפסק הדין ( ראו, למשל, דנ"א 8045/06 מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון נ' מליבו ישראל בע"מ (לא פורסם, 21.5.2007)). עוד יצוין, כי ביסוד פסק הדין מונחת קביעה עובדתית במהותה, לפיה ראובן לא חרג ממסגרת ההרשאה שנתן לו המנוח. ברי, כי קביעות מסוג זה אינן מקימות עילה לקיום דיון נוסף (ראו, דנ"א 516/91

איתן בנדרלי ו-86 אח'

נ' קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ , פ''ד מה(3) 356, 363 (1991)). יתר טענות העותרות הן טענות ערעוריות באופיין שאין מקום להעלותן בעתירה לקיום דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותרות יישאו בהוצאות המשיב 1 בסך של 30,000 ש"ח.