פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"מ
329/16
לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור
המבקשים:
1.
נידאל בן עבד אלראזק זלום
2. עלאא א-דין בן אחמד בזיאן
3. נאסר בן מוסא עבד רבו
4. איסמעיל בן עבדאללה חג'אזי
5. ג'מאל בן חמאד אבו סאלח
6. רג'ב בן מוחמד טחאן
7. עדנאן בן מחמד מראג'ה
נ ג ד
המשיב:
היועץ המשפטי לממשלה
בקשה לדיון נוסף
בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"ב 328/15 וברע"ב 569/15 שניתן ביום
3.12.2015 על ידי כבוד המשנה לנשיאה
א' רובינשטיין
וכבוד השופטים:
נ' הנדל
ו
ע' ברון
תגובה מטעם המשיב
מיום 19.4.2016
בשם המבקשים: עו"ד
אביגדור פלדמן
בשם המשיב: עו"ד
אבינעם סגל-אלעד
החלטה
לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-רע"ב 328/15, רע"ב 569/15 ו- רע"ב 2610/15 זלום נ' היועץ המשפטי לממשלה (3.12.2015) (מפי השופט נ' הנדל , בהסכמת השופטת ע' ברון , וכנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ). פסק הדין עסק בבקשות רשות ערעור של שבעה אסירים, משוחררי עסקת שליט, שהפרו את תנאי השחרור והושבו בשל כך למאסר. בקשות רשות הערעור התקבלו, אך הערעורים נדחו.
רקע
1.המבקשים הורשעו בעבירות בטחוניות חמורות, בתוכן עבירות רצח, והושתו עליהם עונשי מאסר ארוכים. בשנת 2011, במסגרת עסקה שנכרתה עם ארגון חמאס להשבת החייל החטוף גלעד שליט, הוחלט לשחרר מכלאם את המבקשים יחד עם מאות אסירים אחרים. בהתאם, מכוח סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה ומכוח סעיף 30(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ), הוציא נשיא המדינה כתבי הקלה בעונש למבקשים, שבהם הותנה שחרורם, בין היתר, בכך שלא ישובו לפעילות טרור. במהלך חודש יוני 2014, במסגרת גל מעצרים שנערך כחלק ממבצע "שובו אחים" לאיתור שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון, נעצרו גם המבקשים. המשיב עתר לועדות השחרורים השונות כדי שימוצה הדין עם המבקשים, ובחודש יולי 2014 קבעו הועדות כי המבקשים הפרו את תנאי שחרורם ועל כן עליהם לשוב ולרצות את מלוא תקופת מאסרם המקורית. עתירות שהוגשו לבית המשפט המחוזי נצרת ולבית המשפט המחוזי מרכז – נדחו.
לבית משפט זה הוגשו שלוש בקשות רשות ערעור שהדיון בהן אוחד. בית המשפט קבל את בקשות רשות הערעור, דן בהן כבערעורים, ודחה את הערעורים.
פסק הדין מושא הבקשה
2.בקשות רשות הערעור נסמכו על שתי טענות עיקריות. הראשונה, כי המבקשים לא הפרו את תנאי השחרור ולא ביצעו עבירות בטחוניות. השנייה, כי סעיף 17 לחוק – המאפשר לוועדת השחרורים להורות על ביטול שחרורו של אסיר בהתבסס על מידע חסוי בתנאים מסוימים – אינו חוקתי. בשתי סוגיות אלה הסכימו שלושת חברי המותב כי יש לדחות את טענות המבקשים. הבקשה לדיון נוסף שלפניי אינה סבה על קביעות אלה, ולכן לא אדרש להן כאן.
פסק הדין עסק ברובו בשאלה אם בסמכותה של ועדת השחרורים להשיב את המבקשים לריצוי חלקי של יתרת מאסרם המקורית, להבדיל מריצוי יתרת המאסר במלואה . אמנם, מלכתחילה לא היה חולק בקרב הצדדים כי המשמעות של הפרת תנאי השחרור היא הפקעת השחרור וריצוי יתרת המאסר במלואה
– ולכאורה, בשים לב להסכמת השופטים שיש לדחות את טענות המבקשים כאמור, אמורים היו ההליכים לבוא אל סיומם. אולם, במהלך הדיון בפני בית המשפט הקשה המשנה לנשיאה רובינשטיין והעמיד למבחן את השאלה אם לנוכח האמור בכתב ההקלה, רשאית ועדת השחרורים להפעיל שיקול דעת בנוגע למשך תקופת המאסר שיחזור האסיר לרצות, בהתאם לסעיף 21 לחוק. בשאלה פרשנית זו נחלקו בדעותיהם חברי המותב, ועליה גם סבה הבקשה לדיון נוסף שלפניי.
לגישתו של המשנה לנשיאה רובינשטיין כתב ההקלה הינו "טקסט ציבורי משפטי של ממש" ולכן בפרשנותו יש ליתן משקל ממשי לתכליתו האובייקטיבית בהתאם לערכי השיטה המשפטית (פסקה מה). פרשנות הטקסט הביאתו למסקנה כי כתב ההקלה אינו שולל את סמכותה של ועדת השחרורים להפעיל שיקול דעת בקביעת משך המאסר בהתאם לסעיף 21 לחוק. זאת, שכן הפרשנות ההפוכה אינה עולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות ועם הזכות לחירות. על יסוד האמור הוא הציע לקבל את הערעורים בשתי בקשות ערעור (רע"ב 328/15 ו-רע"ב 569/15) ולהשיב את התיקים בעניינם לוועדות השחרורים כדי שיפעילו סמכויותיהן לפי סעיף 21 לחוק ויקצבו תקופת מאסר שאינה התקופה המרבית. השופט הנדל
הציג עמדה חולקת, שלפיה יש לפרשת את כתב ההקלה כפשוטו ועל פי לשונו, קרי – ועדת השחרורים מוסמכת לדון רק בשאלת קיומה של הפרה, אך לא בתוצאותיה. למסקנה פרשנית זו הגיע השופט הנדל
על יסוד "פרשנות אמפירית", בשים לב למעמדו הייחודי של נשיא המדינה ולשיקול הדעת הרחב הניתן לו בהפעלת סמכויות החנינה וההקלה בעונש. השופטת ברון הצטרפה לתוצאה שאליה הגיע השופט הנדל
אף שדרכה הפרשנית לא חפפה תמיד לדרכו. לשיטתה, את כתב ההקלה יש לפרש פרשנות תכליתית, להבדיל מאמפירית, אלא שלדידה יש להניח את כובד המשקל הפרשני "על העיתוי והנסיבות שבהן כתב ההקלה בא לעולם , וכן על תכליתו של מסמך זה שהיא ביטחונית הרתעתית ומניעתית " (פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ברון ). הערעורים נדחו אפוא בדעת רוב של השופט הנדל
והשופטת ברון .
הבקשה לדיון נוסף
3.המבקשים בהליך שלפניי הם המבקשים ב-רע"ב 328/15 וב-רע"ב 569/15. לטענתם, פסק הדין מעורר שאלה פרשנית מורכבת וחדשנית בנוגע לסיווגו המשפטי של כתב הקלה שמוציא נשיא המדינה, סיווג שעל פיו ייקבע אופן פרשנותו: האם כתב ההקלה הנו הסכם – וככזה יש לפרשו כהסכם רגיל, כדעתו של השופט הנדל ? או שמא המדובר במסמך נורמטיבי שיצא תחת ידי הריבון וככזה יש לפרשו בהלימה לעקרונות חוקתיים, כדעתם של המשנה לנשיאה רובינשטיין ושל השופטת ברון – עמדה שבה מצדדים המבקשים? המבקשים עמדו על כך שלנוכח שיטותיהם הפרשניות השונות של חברי המותב, ובשל התוצאות ההפוכות אליהן הגיעו גם השופטים רובינשטיין ו- ברון שנקטו בשיטה דומה, הרי שנוצר חוסר בהירות. חוסר בהירות זה מחייב לשיטתם דיון נוסף שיכריע במכלול השאלות, שבכללן השאלה הפרשנית הנזכרת וכן שאלת אופן פעולת ועדות השחרורים.
4.המשיב סבר כי יש לדחות את הבקשה, מכיוון שלטענתו בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה כמשמעותה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). לשיטתו, חוות הדעת השונות בפסק הדין עסקו בהחלת כללי הפרשנות הנוהגים על מסמך ספציפי בנסיבות קונקרטיות. נסיבות העניין הן שהובילו למחלוקת, והקביעות שבפסק הדין מוגבלות לנסיבות אלה. המשיב הוסיף וטען כי אף המבקשים עצמם לא טענו באופן מובהק כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה. לעניין חוסר הבהירות בפסק הדין שעליו הצביעו המבקשים, טען המשיב כי דיון נוסף לא נועד להבהיר פסקי דין של בית המשפט העליון. בנוסף טען המשיב כי יש לדחות את הבקשה גם מהטעם שעניינה בטענות במישור הפרשנות, טענות שהמבקשים לא העלו קודם לכן לאורך ההליכים הרבים שהתנהלו בעניינם.
דיון והכרעה
5.לאחר שעיינתי בבקשה לדיון נוסף, בתגובה לבקשה ובפסק הדין, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הליך הדיון הנוסף שמור למקרים חריגים ונדירים, שבהם נפסקה הלכה חדשה שהיא חשובה או קשה, או הלכה חדשה העומדת בסתירה עם הלכה קודמת של בית משפט זה (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )). בנוסף, נדרשת גם הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין מושא הבקשה לדיון נוסף (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל
(4.7.1995)). פסק הדין מושא הבקשה אינו עונה על אמות מידה אלו מהטעם שלא נקבעה בו הלכה, גם לא בשאלה המשפטית שאותה העלה מיוזמתו המשנה לנשיאה רובינשטיין באשר לפרשנות כתב ההקלה.
המחלוקת בין השופטים סבה הן על הדרך שבה יש לילך בפרשנות כתב ההקלה, הן על המקום שאליו מובילה דרך פרשנית כזו או אחרת. למעשה, כל אחד מהשופטים בחר לו נתיב פרשני אחר. שופטי הרוב הגיעו אמנם לאותו מקום, אך גם הם נחלקו באשר לנתיב המוביל למקום זה – השופט הנדל צעד בנתיב פרשנות "אמפירי", בעוד השופטת ברון
צעדה בנתיב פרשנות "תכליתי". המשנה לנשיאה רובינשטיין שכתב את דעת המיעוט צעד גם הוא בנתיב פרשנות "תכליתי", אך נתיב זה היה שונה מהנתיב שבו צעדה השופטת ברון .
המבקשים עצמם עמדו על מורכבות זו, בכתבם:
"על כן, יש לומר כי בפועל, סוגית פרשנותו של כתב ההקלה, אשר עמדה במרכזו של פסק הדין, לא מקבלת מענה אחד וברור ובעוד ישנו רוב באשר תוצאת ההליך בנוגע למבקשים עצמם, אין רוב באשר לדרך הפרשנות בה יש ללכת, ונדמה כי דווקא דרכו של כבוד השופט רובינשטיין ידה על העליונה" (סעיף 22 לבקשה).
הנה כי כן, דעת הרוב הניבה הכרעה , אך לא הלכה .
באין הלכה, אין דיון נוסף . די בכך כדי לדחות את הבקשה.
6.למעלה מן הצורך אציין, כי המחלוקת הפרשנית נוגעת לכתב הקלה (וליתר דיוק לסעיף ספציפי בו) שהוציא תחת ידו נשיא המדינה בנסיבות קונקרטיות וייחודיות למדי . מחלוקת פרשנית זו, הגם שייתכן והיא מעוררת שאלות משפטיות החורגות מנסיבותיו של המקרה, היא כשלעצמה נטועה היטב בנסיבות המקרה הייחודיות – ובעקבותיה גם הקביעות שבפסק הדין נטועות בנסיבות ייחודיות אלה. ייחודיות זו באה לידי ביטוי מובהק, למשל, בחוות דעתה של השופטת ברון (שנמנתה על דעת הרוב) שבפרשנותה את כתב ההקלה ניתן משקל רב לעיתוי ולנסיבות שבהן הוצא כתב ההקלה. גם מטעם זה אין להיעתר לבקשה (דנ"מ 7841/13 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ נ' עיריית חדרה , פסקה 4 (12.2.2014); יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה – דיון נוסף בדיון הנוסף" ספר דורית ביניש
54 (קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ, עורכים, צפוי להתפרסם ב-2016)).
7.סוף דבר : הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ו
בניסן התשע"ו (4.5.2016).
ה
נ ש י א ה