דנ"מ 8183/20 נועם בנימין נ. ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה

זוהי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה בעע"מ 2972/19 (השופטים מ' מזוז , ג' קרא ו א' שטיין ) מיום 16.11.2020 (להלן: פסק הדין ), במסגרתו נדחה ערעור המבקש לאחר שנתן את הסכמתו לכך בדיון, על רקע המלצת בית המשפט.

1.

עניינו של פסק הדין בערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד, במסגרתו נדחתה עתירת המבקש נגד תכנית איחוד וחלוקה שאושרה למתן תוקף ואשר חלה, בין היתר, על חלקה בה מחזיק המבקש זכויות. ביום 16.11.2020 התקיים דיון בערעור ולאחר שנשמעו טענות המבקש, ציין בית המשפט כי לאחר שקיים שתי התייעצויות בנושא, הגיע למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. על כן, נשאל המבקש אם הוא עומד על ערעורו. בשלב זה, ולבקשת באת כוחו, נתנה למבקש הזדמנות לפנות בעצמו אל בית המשפט, ובפנייתו ציין המבקש כי הוא מוטרד מכך שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי "נקבע [שפעל] בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים". לאחר שסיים את דבריו, בקשה באת כוחו של המבקש מבית המשפט לכלול בפסק הדין התייחסות לטענת המבקש כי לא פעל בחוסר תום לב. במענה ציין השופט מ' מזוז : "אמרתי לפרוטוקול ואני אומר שוב, העמדה שלנו לא מבוססת על הנחה של פעולה בחוסר תום לב של נועם בנימין גם אם אכן היה מדובר בטעות שלו ובטעות או תקלה של העירייה זה לא משנה את התוצאה". בהתאם לכך, בפסק הדין שניתן באולם נקבע:

"לאחר שמיעת טיעון מלא מפי באת-כוח המערער, ובעקבות הערותנו, הודיע המערער כי הוא חוזר בו מערעורו; זאת, תוך הדגשה כי פעל בתום-לב מלא לאורך כל הדרך".

2.

על פסק הדין הנ"ל הגיש המבקש, אשר בשלב זה אינו מיוצג, בקשה לקיום דיון נוסף. בבקשתו, טוען המבקש כי בתחילה "התנגד בכל תוקף" להצעת בית המשפט כי יחזור בו מערעורו, וכי הסכמתו לכך בסופו של דבר נעשתה "מתוך מצוקה ואובדן שיקול הדעת של אותו הרגע, ובלית ברירה של ממש". לטענתו, לאחר הדיון נמלך בדעתו והודיע לבאת כוחו שהוא חוזר בו מהסכמתו, אך זו מסרה לו שמרגע מתן פסק הדין הדבר אינו אפשרי. המבקש מוסיף וטוען כי בפסק הדין לא נכללה כל קביעה עובדתית המתייחסת לגרסתו, פרט להערה כי פעל בתום לב, וזאת בניגוד להבנתו שעל בסיסה ניתנה הסכמתו לחזור בו מערעורו. עוד מוסיף המערער וחוזר על טענותיו בערעור, גם במסגרת הבקשה דנן.

3.

לאחר קריאת פסק הדין, הבקשה ופרוטוקול הדיון מיום 16.11.2020, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מורה כי "נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף" .

טענות המבקש אינן עולות בקנה אחד עם דרישות הסעיף ודי בטעם זה כדי לדחות את בקשתו. כמו כן, ולמעלה מן הצורך, דין טענות המבקש להידחות אף לגופן. כידוע, "פסק דין שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפותחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי-צדק" (רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה , פ"ד נה (5) 592, 597 (2001); רע"א 1536/16 אגבאריה נ' משרד האוצר – רשות המיסים , פסקה 4 (13.4.2016)). במקרה דנן המבקש לא הוכיח, ולו בקירוב, את טענתו כי הסכמתו לחזור בו מן הערעור נכפתה עליו וטענותיו בעניין זה אינן תואמות את מהלך הדיון כפי שהוא משתקף בפרוטוקול הדיון מיום 16.11.2020. למבקש ניתנה הזדמנות לטעון את טענותיו בעל פה בפני ההרכב, וזאת למרות שעל פי רוב לא נוהג בית המשפט לשמוע בעל דין מיוצג שלא באמצעות בא כוחו. כמו כן, בית המשפט הדגיש בפני המבקש מספר פעמים במהלך הדיון כי המותב אינו יוצא מתוך הנחה כי המבקש "פעל בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים", ועניין זה אף בא לידי ביטוי בפסק הדין.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה לבקשה לא ייעשה צו להוצאות.