רע"א 6831-23 רע"א 6831-23

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ר' שפירא – נשיא, ב' טאובר – סג"נ ו-ל' שלאעטה חלאילה), מיום 1.8.2023, בע"א 10773-11-21, שבגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום בחדרה, מיום 27.12.2020, בת"א 17214-09-17 (השופט י' גולדברג).

2.המבקש, יליד שנת 1945, מטופל פסיכיאטרית בקהילה, מזה שנים רבות. ביום 1.8.1980, חתם המבקש עם המשיב, האפוטרופוס הכללי, על "חוזה שכירות של בית עסק", ביחס לנכס מקרקעין המצוי ברחוב עמק הזיתים 11 בחיפה. בחוזה הוסכם, כי מטרת השכירות היא לצורך עסקי – הפעלת משרד. עוד נקבע בחוזה, כי פלוני לא ישכיר, או יעביר או יתן רשות שימוש לאחר, מבלי לקבל רשות מראש ובכתב מהאפוטרופוס הכללי.

3.ביום 7.9.2017, הגיש האפוטרופוס הכללי נגד פלוני תביעת פינוי וסילוק יד מהנכס, וזאת מחמת הפרות נטענות של תנאי החוזה מצד פלוני – הן לגבי הגורם המשתמש בנכס, הן לגבי אופי השימוש בנכס.

4.כתב הגנה מטעמו של פלוני – לא הוגש; וביום 14.11.2017 קבע הרשם ש' רומי, בפסק דין שניתן בהעדר הגנה, כי על פלוני לפנות את הנכס.

5.בחלוף ימים ספורים, הגיש פלוני בקשה לביטול פסק הדין – בקשה שהיתה מוסכמת על האפוטרופוס הכללי – ומאז, במשך 4 שנים, התנהל בבית משפט השלום הליך הפינוי. לא אאריך שלא לצורך, אסתפק בציון העובדות הבאות: פלוני לא התייצב לדיונים שנקבעו, וזאת, כך נטען, מחמת מצבו הנפשי המעורער. בשלב מסוים, הגיש ב"כ של פלוני בקשה למינוי אפוטרופוס לדין עבורו ולניהול ההליך בדלתיים סגורות, בשל מצבו הנפשי הנטען, תוך צירוף מסמכים לתמיכה בבקשה זו. בהחלטה מפורטת מיום 30.4.2020 – נדחתה הבקשה, משנקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת המצדיקה להיעתר לבקשה; עוד צוּינוּ בהחלטה אי אלו פגמים. התיק המשיך להתנהל, ובמהלך דיון שהתקיים ביום 19.11.2020, העלה בית המשפט הצעת פשרה. בפרוטוקול צוין בשמם של הצדדים: "שמענו את הצעת בית המשפט, ואנחנו מבקשים לתת תשובה בתוך 14 ימים" (פרוטוקול הדיון מיום 19.11.2020, עמוד 27, שורה 23). כך אכן הוחלט.

6.האפוטרופוס הודיע על הסכמתו לפשרה, אך פלוני השתהה במתן תשובה, לדבריו, כדי להרהר בהצעה. בהחלטה נוספת מיום 3.12.2020 נכתב כדברים הללו: "[פלוני] לא התייצב לדיונים בעניינו, לרבות לישיבת ההוכחות. בית המשפט גילה סבלנות רבה לאופן ייצוג עניינו של [פלוני] עד כה, אולם יש גבול גם לכך. לפנים משורת הדין ניתנת ארכה עד יום 8.12.2020. ככל שלא תימסר עמדת [פלוני] עד למועד זה יינתן פסק דין על בסיס העדרו של [פלוני] מישיבת ההוכחות". ביום 6.12.2020 הודיע פלוני כי הוא מסכים להצעת בית המשפט. בהודעתו הדגיש כי הסכמתו לפשרה לא ניתנת בלב שלם, רחוק מכך. מכל מקום, בהתאם להסכמת הצדדים, ביום 9.12.2020, ניתן פסק דין שלפיו חויב פלוני לפנות את הנכס עד יום 18.11.2021 – "דהיינו כעבור שנה מיום הדיון האחרון בתיק".

7.הגם שפסק הדין ניתן על יסוד הסכמתו של פלוני כאמור, הוא מצא לנכון להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וזאת בטענה כי הסכמתו ניתנה מתוך לחץ וחשש כי מבלי שתינתן הסכמה מצדו יושתו עליו הוצאות כבדות. פלוני העלה טענות מספר גם כלפי החלטות דיוניות שניתנו בבית משפט השלום, ובפרט בעניין דחיית בקשתו למינוי אפוטרופוס לדין עבורו. ערעורו של פלוני הוגש לאחר חלוף זמן רב מהמועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין המוסכם, אך לפני שהגיע מועד הפינוי. לפנים משורת הדין, ובשים לב למצבו הרפואי, הוחלט על מתן ארכה להגשת ערעור, על מנת ליתן לפלוני את יומו בבית המשפט.

8.בית המשפט המחוזי קיים שני דיונים על-פה. ביום 15.6.2023, במסגרת הדיון השני, הוצע מתווה פשרה נוסף. ביום 19.6.2023, דחה פלוני את הצעת בית המשפט ופירט שוב על אודות מצבו הנפשי והבריאותי. אי לכך, ניתן ביום 1.8.2023 פסק דין הדוחה את הערעור. בית המשפט המחוזי ציין, כי "במהלך ההליך קמא וכן בדיון שהתקיים לפנינו הסתבר [שפלוני] למעשה אינו מחזיק ואינו מתגורר בנכס בעצמו, אלא משתמש בו לצרכים אחרים שגם כן אינם תואמים את תנאי החוזה שנערך עמו. משכך, [פלוני] למעשה איבד זכותו לשכור את הנכס". בהמשך ציין, בית המשפט המחוזי עניין נוסף משמעותי: "מדובר בערעור כנגד פסק דין שניתן על בסיס הסכמת הצדדים"; וכי עובדה זו מצמצמת ומצֵירה עד מאוד את מתחם התערבותה של ערכאת הערעור. במישור האופרטיבי, נקבע כי הנכס יפוּנה לא יאוחר מיום 31.8.2023.

9.ביום 28.8.2023 נעתר בית המשפט המחוזי באופן חלקי לבקשתו של פלוני, והורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד ליום 7.9.2023, על מנת לאפשר לפלוני להשיג על פסק הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי, לצדה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד למתן החלטה בבקשה.

10.שתי טענות מרכזיות מעלה פלוני בבקשתו: האחת, כי היה על בית המשפט המחוזי להתייחס לטענותיו ביחס לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, וכי התעלמות מטענות אלה הביאה לתוצאה אשר יצרה "את אותו עיוות דין הנדרש למתן רשות ערעור". לגישתו, בית משפט השלום היה מוסמך למנות אפוטרופוס לדין בעצמו. ביחס לכך מפנה פלוני לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, שממנו עולה כי במהלך הדיון הביעו חברי ההרכב הערות והסתייגויות שונות באשר לדרכי מינוי אפוטרופוס לדין. לטענתו, שופטי בית המשפט המחוזי "החליטו לדחות את הערעור, לאור מסקנתם כי לא ניתן למנות אפוטרופוס לדין לעניין ספציפי בלבד". לדידו, שאלה זו היא שאלה עקרונית, זו חורגת מגבולות העניין דנן, ומכאן ההצדקה למתן רשות ערעור.

11.טענתו השנייה נוגעת לשגיאות שנפלו בפסק הדין המחוזי. כך, ביחס לקביעה הנוגעת להפרות החוזה מצדו, נטען כי קביעה זו "פשוט אינה נכונה עובדתית כלל וכלל". עוד נטען, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, נפלו גם נפלו פגמים, משמעותיים, בהסכמתו לפשרה, פגמים שגרמו לכך שלא היה כשיר לנהל את ענייניו המשפטיים.

דיון והכרעה

12.עיינתי בבקשה, כמו גם בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, ולאחר שנתתי דעתי על נימוקי הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להיזקק לתשובה מאת המשיב.

13.כאמור, הצדדים הגיעו להסכם פשרה שעל בסיסו ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, אך פלוני מנסה להתנער מהסכמה זו בהליכי הערעור. בהיעדר ממצא שיפוטי הניתן לתקיפה, מכוון פלוני את חיציו לשאלות שכלל לא נדונו ולא התבררו בפסק הדין של בית משפט השלום. למעשה, ביודעו כי 'כלתה אליו הרעה', וכי בית משפט השלום צפוי לפסוק נגדו, העדיף פלוני לקבל על עצמו את הסכם הפשרה ולהימנע מפסק דין המפרט את הטענות ומכריע נגדו. משעה שעשה כן, טענתו כי מה שהוסכם במסגרת הפשרה אינו נכון עובדתית – מוקשית, ולא ניתן לקבלה.

14.אשר לטענת פלוני כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיו בסוגיית מינוי אפוטרופוס, עיון בפרוטוקול הדיון ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי, מלמד כי סוגיה זו – שאכן נדונה בעל-פה ונרשמה בפרוטוקול – כלל לא היתה מצויה במוקד ההכרעה שבפסק הדין. לא התעלמות של בית המשפט המחוזי לפנינו, אלא החלטה מודעת כי סוגיית מינוי אפוטרופוס לדין אינה נדרשת לדיון בהליך זה. המשוכה הגבוהה שניצבה לפני פלוני בערעור לבית המשפט המחוזי – והיא משוכה הניצבת לפניו כחומה בצורה גם עתה – היא הסכמתו-שלו לפשרה, שקיבלה תוקף של פסק דין. כידוע, הלכה היא כי לא בנקל יבוטל פסק דין שניתן בהסכמה (ע"א 7387/22 נתאי נ' מוסא, פסקה 11 (5.7.2023) (להלן: עניין נתאי); וראו גם: דנ"מ 8183/20 בנימין נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מרכז (30.12.2020)). מכל מקום, חילופי הדברים בין חברי המותב בבית המשפט המחוזי, בסוגיית מינוי אפוטרופוס לדין, אינם מלמדים על כך שסוגיה זו היא שעמדה בבסיס ההכרעה, בפרט משאין לה זכר בנימוקי פסק הדין. מעבר לכך, בענייננו-אנו, לא שוכנעתי כי נגרם עיוות דין לפלוני בכך שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור, והותיר את הסכם הפשרה בתוקפו; כך, משום שאף אני איני סבור כי בהסכמתו של פלוני להצעת הפשרה בבית משפט השלום נפל פגם המקים עילת התערבות בפסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, ודאי לא עילה להתערב ב'גלגול שלישי' (עניין נתאי, פסקה 10; רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה, פ"ד נה(5) 592, 597 (2001)).

15.עוד סבורני, כי בנסיבות העניין שלפנינו לא מתעוררת שאלה כללית, כטענתו של פלוני. בקשתו למינוי אפוטרופוס נדונה, באריכות, והוכרעה בבית משפט השלום, כאמור לעיל. פלוני לא טען כי בית משפט השלום 'עצם עיניו מראות', ולא דן בעצם האפשרות למינוי אפוטרופוס לדין. אדרבה. בבקשתו, בהגינות, הוא מודה במפורש כי: "דווקא כבוד השופט בערכאה הראשונה, במסגרת החלטתו מיום 30.4.2020, כן קיבל את הטענה כי ניתן, במקרים חריגים, למנות אפוטרופוס לדין במסגרת ההליך הספציפי שבפני בית המשפט, אולם היה סבור הוא כי לא הונחה בפניו תשתית רפואית מתאימה" (ההדגשה הוּספה – נ' ס').

16.הנה כי כן, לא שאלה עקרונית עומדת על הפרק, אלא שאלה קונקרטית ביותר, הגדורה לנסיבותיו הפרטניות של פלוני: האם המסמכים הספציפיים שהונחו לפני בית משפט השלום – ביססו את המסקנה שלפיה יש למנות לו אפוטרופוס לדין. בית משפט השלום, לאחר שהתייחס לאפשרות להורות על מינוי אפוטרופוס לדין, קבע כי אין די בתשתית הרפואית הדלה שהציג פלוני על מנת לעשות כן. משום כך, צדק בית משפט המחוזי בפסק דינו, שכן הסכמתו של פלוני לפשרה – היתה הסכמה שלמה, ניתנה בגמירות-דעת, לאחר שהוכרע על יסוד התשתית שהוצגה, כי לא היה צורך באפוטרופוס לדין שייצג את פלוני בהליך. משכך, עניין לנו בערעור על קביעות פרטניות של הערכאה הדיונית, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא; קל וחומר, שעה שעסקינן בבקשת רשות לשוב ולערער, זו הפעם השניה (רע"א 3046/23 דיין נ' אמיכ מתחם עסקים הוד השרון בע"מ, פסקה 4 (2.5.2023)). בנסיבות המפורטות, כלל לא מתעוררת הסוגיה העקרונית הנטענת, באופן שמצדיק דיון בגלגול שלישי (רע"א 2292/23 שטיינברג-ניסן נ' יוגב, פסקה 10 (3.4.2023)).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי. משלא נתבקשה תגובה – לא יֵעשה צו להוצאות.