רע"א 3046-23 רע"א 3046-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 21.2.2023, בעש"א 67371-11-22 (השופטת ח' קיציס), שבו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של המפקחת על רישום מקרקעין בפתח תקוה, מיום 29.9.2022, בתיק מספר 6/561/2019 (המפקחת א' ארפי מוראי).

2.בפסק הדין של המפקחת על רישום מקרקעין, התקבלה תביעה כספית שהגישה המשיבה, חברת א.מ.י.כ. מתחם עסקים הוד השרון בע"מ (להלן: החברה), נגד המבקש, עו"ד אביעד דיין, על סך של 35,475 ₪, בגין חיובים שנוצרו בתקופה שבה פעלה החברה כמתחזקת הבנין שבו שוכן משרדו של דיין. בתוך כך, נדחתה טענה שהעלה דיין, לפיה החברה אינה באה בגדר 'מתחזק', כמובנו בסעיף 71 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), וכי על כן ההליך אינו נתון לסמכותה של המפקחת, כפי שנקבעה בסעיף 72 לאותו חוק. זאת, בין היתר, נוכח המועד שבו העלה דיין את הטענה האמורה – לאחר שלב הגשת הראיות. עוד נקבע, כי לא עומדת לימינו של דיין טענת קיזוז כלפי החברה, כפי שביקש לטעון, מאחר שאין ביכולתו להישמע בטענה כאמור במסגרת ההליך הנוכחי, שהוגש מכוח חוק המקרקעין; משום שבמקור שממנו 'דלה' דיין טענת קיזוז זו – החלטה של נציגות הבנין, כי דיין יעביר כספים לספק חיצוני, 'על חשבון' תשלומיו לחברה כמתחזקת הבניין – אין כדי לאפשר מהלך מעין זה; ומפני שכלל לא עלה בידי דיין להוכיח כי הנציגות אכן קיבלה את ההחלטה שניצבת בבסיס טענתו לקיזוז החיובים.

ערעור דיין על פסק הדין – נדחה, תוך אשרור קביעות המפקחת; מכאן הבקשה שלפנַי.

3.דין הבקשה להידחות, משאין בה כדי לעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית ועקרונית, או חשש שמא נגרם למבקש עיוות דין. טענות דיין עוסקות, למעשה, בשגיאות שנפלו, לדבריו, בפסק הדין מושא הבקשה; המרכזית שבהן, מופנית כלפי קביעת המפקחת, שאותה אישרר בית המשפט המחוזי, שלפיה אין לשעות לטענות שהעלה דיין בדבר סמכותה העניינית של המפקחת, נוכח האיחור שנפל בהעלאת הטענה. דיין מייחס לשגיאה נטענת זו משמעויות מרחיקות לכת, בדמות "הלכה חדשה", ועל כן גורס כי טמון בבירורה ובתיקונה עניין רחב וכללי, היוצא מדל"ת אמותיו של מקרהו הפרטני; בה-בעת, טוען דיין גם, בהמשך אותו משפט, כי אותה 'תורה חדשה' שיצאה מאת הערכאות הקודמות, "אין לה עיגון בהלכות הקיימות שיצאו מלפני בית משפט נכבד זה". ככלל, טענות מעין אלה – אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ככל שמדובר בעילה נטענת למתן רשות ערעור. כידוע, אפילו אניח, לטובת דיין, כי בית המשפט המחוזי סטה מהלכותיו המחייבות של בית משפט זה – ואיני קובע כי זהו אכן המצב – אין מדובר ב'הלכה חדשה', אלא לכל היותר בטעות ביישום הדין. בכגון דא, כפי שמבהיר בית משפט זה השכם והערב, אין די על מנת להצדיק מתן רשות ערעור; הלכותיו המחייבות של בית משפט זה, שניתנו זה מכבר בהתייחס לסוגיה שעל הפרק, כפי שעולה גם מדבריו הנזכרים של דיין עצמו – על מכונן עומדות, ומתן רשות ערעור אינו נדרש על מנת להבהיר זאת (ראו: סעיף 20 לחוק-יסוד: השפיטה; רע"א 2334/23 תנועת מכבי ישראל נ' קרנקורס ביגוד בע"מ, פסקה 6 (23.3.2023)). לפיכך, הטענה – נדחית.

4.הוא הדין גם בנוגע לעילות רשות הערעור שעליהן מבקש דיין להצביע, בהתייחס לסוגיית הקיזוז. בהקשר זה, מבקש דיין לעורר סוגיות שונות – כלליות וחשובות, לדבריו – הנסמכות כולן על ההנחה העובדתית, שלפיה נציגות הבנין התירה לו להעביר תשלומים שונים לנותן שירותים חיצוני, תוך שיהיה ביכולתו לקזזם מחיוביו כלפי החברה. ואולם, טענה עובדתית זו בפירוש נדחתה על-ידי המפקחת, שמצאה כי "כלל לא עלה בידי [דיין] להוכיח כי התקבלה על-ידי נציגות בנין המשרדים החלטה" שלפיה יכול הוא לשלם בשם הבנין תשלומים לספק חיצוני, חלף תשלום חלקו בעלויות האחזקה. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדה של הערכאה הדיונית; קל וחומר, שעה שעסקינן בבקשת רשות לשוב ולערער, זו הפעם השניה (ראו, מִנִי רבים: רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו), פסקה 9 (29.9.2022)). לא מצאתי בדברי דיין טעם טוב לסטיה מדרך כללית זו, בהתייחס למקרה הנוכחי. משמעות הדבר היא גם, שאפילו אכן מדובר היה בשאלות נכבדות ועקרוניות – לא היה בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שכן הן אינן מתעוררות בעובדות המקרה, כפי שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ללא שמצאתי הצדקה לשנותן (ראו: רע"א 2292/23 שטיינברג-ניסן נ' יוגב, פסקה 10 (3.4.2023); רע"א 6768/13 פלונית נ' אגף השיקום – קצין תגמולים, פסקה 15 (14.11.2013) והאסמכתאות שם). די בכך כדי לדחות את הטענות.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת; משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.