דנ"פ 1391/12 הילה מזרחי נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.2.2012 ברע"פ 8576/11, שבו נתקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז המרכז, והופחת עונש המאסר בפועל שהוטל על העותרת בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים משנים-עשר חודשי מאסר בפועל לשמונה חודשי מאסר בפועל. זאת, לאחר שבית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה, שהרשיע אותה בעבירה האמורה וגזר את עונשה.

בפסק הדין נשוא העתירה, שניתן מפי השופט א' רובינשטיין ובהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן , נקבע כי אין לסטות ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות. לפי מדיניות זו, כך נקבע בפסק הדין, ככלל יוטל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח במסגרת המאבק בתאונות, והחריגים לכלל זה הם מעטים. יחד עם זאת, נקבע כי נוכח נסיבותיה האישיות המיוחדות של העותרת יופחת עונש המאסר בפועל שהוטל עליה, כפי שצוין לעיל. בית המשפט הוסיף עוד כי חזקה על שירות בתי הסוהר שידאג לשבץ את העותרת באופן המתאים ביותר לנסיבותיה.

עתירתה של העותרת לדיון נוסף מבוססת על שתי טענות עיקריות. הטענה האחת היא כי מדיניות הענישה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים אינה עקבית, ולשיטתה יש לקבוע קריטריונים לעניין הנסיבות בהן יוטל עונש מאסר בפועל בסוג זה של עבירות. טענתה האחרת של העותרת היא כי נשים "נורמטיביות" שמוטל עליהן עונש של מאסר בפועל מופלות לרעה לעומת גברים "נורמטיביים" שמוטל עליהם עונש של מאסר בפועל. זאת, כיוון שקיים בישראל רק בית כלא אחד לנשים (הוא כלא נווה תרצה), שאין בו הפרדה בין סוגים שונים של אסירות. לעומת זאת, בתי הכלא לגברים מיועדים כל אחד לאסירים בעלי מאפיינים שונים.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי וכל-כולו מבוסס על יישום מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים בעניינה הפרטני של העותרת. בפסק הדין אף אין התייחסות כלשהי לטענות העותרת בדבר הפלייה מגדרית בין אסירים לאסירות. לפיכך, ברי כי אין מתקיימים במקרה דנן התנאים לקיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית. למען הסר ספק יובהר כי על העותרת להתייצב לריצוי עונשה במועד שנקבע לכך בפסק הדין נשוא העתירה. עוד יצוין, כי פתוחה, כמובן, בפני העותרת האפשרות לנקוט הליך של עתירת אסיר בנוגע לתנאי מאסרה, ככל שתהיה לה עילה לכך.