רע"פ 2955/12 ענת הרמוס נ. מדינת ישראל

המשנָה לנשיא מ' נאור :

ביום 27.3.2009 התרחשה תאונת דרכים בה קפחה לימור קולמן ז"ל את חייה. המבקשת שבפנינו, ענת הרמוס, הינה נהגת הרכב שגרמה לתאונה הקטלנית. בית משפט השלום לתעבורה הרשיע את המבקשת, במסגרת הסדר טיעון, בעבירת גרימת מוות ברשלנות ובעבירה של נהיגה ברשלנות. על המבקשת הוטל עונש מאסר בפועל למשך 10 חודשים. המבקשת ערערה על גזר הדין. בית המשפט המחוזי הפחית מהעונש שהוטל על המבקשת, זאת נוכח נסיבות אישיות קשות המתקיימות בעניינה (כפי שיפורט), והעמידו על 8 חודשי מאסר בפועל. בבקשת רשות הערעור שבפנינו, מתבקש בית משפט זה להקל בעונשה של המבקשת, כך שתימנע שליחתה למאסר.

רקע

1.

ביום 27.3.2009 הסיעה ענת הרמוס (להלן: המבקשת ) את שלושת ילדיה ברכבה בסמוך ליישוב שהם. באותה שעה נסע דור יניב (להלן: דור ) בכיוון הנסיעה הנגדי, כשעימו בת זוגו לימור קולמן (להלן: המנוחה ). כשהגיע דור לצומת הכניסה לשהם (להלן: הצומת ), עצר את רכבו כדי לבצע פנייה, והחל להיכנס לתוך הצומת. באותה העת, ובטרם הגיעה המבקשת לצומת, סטתה המבקשת לשולי הדרך, התנגשה בגדר הבטיחות ופגעה בתמרור. בעקבות הפגיעה בגדר הבטיחות, סטה רכבה של המבקשת, פגע בשלט הכניסה לשהם, נכנס לנתיב נסיעתו של דור והתנגש בחזית המכונית בה נהג. רכבו של דור נדחף לאי תנועה סמוך, כשהוא מסתחרר, ונעצר רק כשפגע בעמוד תאורה שניצב על אי התנועה. כתוצאה מהאירועים, נפגעה המנוחה אנושות ונפטרה. דור ושלושת ילדיה של המבקשת נפצעו.

2.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון, במסגרתו הודתה המבקשת בעובדות כתב האישום שהוגש נגדה. בהתאם, הרשיע בית משפט השלום לתעבורה את המבקשת בעבירת גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת

התעבורה ) ובעבירת נהיגה בקלות ראש ו/או ברשלנות לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה (גמ"ר 5405-06-09, מיום 12.10.2010, מפי השופטת ל' שלזינגר שמאי ). בגזר דינו, הטיל בית משפט השלום על המבקש עונש מאסר של 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים.

בגזר הדין נקבע כי הקטל בכבישים מחייב התייחסות מחמירה בעונשם של נאשמים שגרמו למותם של בני אדם בתאונות דרכים. בית משפט השלום התייחס לתסקיר שירות המבחן מיום 23.2.2011 בו ציין שירות המבחן, בין היתר, את ההשפעה הקשה שיכולה להיות לשליחתה של המבקשת למאסר על ילדיה. בית המשפט קבע כי נסיבותיה של המבקשת אינן חריגות באופן משמעותי מנסיבותיהם של מרבית הנאשמים המעורבים בתאונות קטלניות. עוד נקבע כי עונש שאינו כולל מאסר בפועל אינו הולם את נסיבות המקרה וכן את המצב המשפטי השורר ביחס לעבירות כמו אלה שבהן הורשעה המבקשת. בית המשפט התייחס לעברה הנורמטיבי של המבקשת, להודאתה באשמה ולהבעת החרטה על המעשים, אך קבע כי אין בנתונים אלו כדי להצדיק הימנעות ממאסר.

3.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי (עפ"ג 45662-07-11, השופטים א' טל, ו' מרוז ו- צ' דותן ). בערעורה טענה המבקשת כי יש להקל בעונש שהטיל עליה בית משפט השלום, זאת בשל נסיבותיה המשפחתיות הקשות, ובכלל זה הנזקים שנגרמו לילדיה עקב התאונה, ותלותם המוחלט במבקשת. תסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי תיאר את מסירותה הרבה של המבקשת לילדיה, הסובלים מבעיות בריאותיות ולימודיות שונות. מהתסקיר עלה כי אם תשלח המבקשת למאסר עשויים ילדיה להיוותר ללא מסגרת הורית, זאת עקב חוסר מוכנות מצד אבי הילדים לקחת אותם לחזקתו. שירות המבחן ציין כי אם המבקשת תישלח למאסר, ככל הנראה לא יהיה מנוס אלא לשלוח את הילדים למשפחות אומנה או לפנימיות. שירות המבחן סבר כי תוצאה זו עלולה להביא לרגרסיה במצבם של הילדים. המלצת שירות המבחן הייתה אפוא לקצר את עונש המאסר שהוטל על המבקשת, כדי שתוכל לרצותו בדרך של עבודות שירות.

4.

בית המשפט המחוזי קבע כי מפסיקת בתי המשפט הדנים בעבירות תנועה, ובייחוד בעבירות שבעטיין קפחו בני אדם את חייהם, עולה כי יש לנקוט במקרים שכאלו ביד קשה ולהטיל בגין ביצוען עונשים מחמירים. בית המשפט קבע כי עניינה של המבקשת אינו שונה מעניינה של נאשמת בתיק דומה, אשר לגביה נקבע בבית משפט זה כי אין מקום להימנע מטלת עונש מאסר בפועל (רע"פ 8576/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.2.2012), מפי חברי השופט א' רובינשטיין ובהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ס'

ג'ובראן ). בית המשפט המחוזי עמד על תוצאותיה הקטלניות של התאונה בה הייתה מעורבת המבקשת והשפעותיה הקשות על משפחת המנוחה. בית המשפט ציין כי מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשעה המבקשת, הינה הטלת עונשי מאסר בפועל והדגיש יש לסטות ממדיניות זו אך במקרים חריגים. עם זאת, בשל נסיבות העניין הקשות, ראה בית המשפט מקום לקבל את הערעור באופן חלקי, להקל בעונשה של המבקשת ולהעמידו על 8 חודשי מאסר בפועל.

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו. בא כוח המבקשת טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לקבל את הערעור ולקבוע כי המבקשת תרצה את עונשה בדרך של ביצוע עבודות שירות. לדידו, מצבה המיוחד של המבקשת מצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל. בקשת רשות הערעור מתבססת, בעיקרה, על הנסיבות הייחודיות המתקיימות, לפי הטענה, בעניינה של המבקשת. בא כוח המבקשת טוען כי בתי המשפט קמא לא התחשבו די הצורך בנזקים החמורים שעלולים להיגרם לילדיה של המבקשת במידה ותשלח למאסר, נזקים עליהם עמד שירות המבחן בתסקיריו השונים. בא כוח המבקשת התייחס לפסיקה שהוזכרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטען כי ניתן ללמוד ממנה כי התוצאה הנכונה בעניינה של המבקשת היא הימנעות משליחתה למאסר. נטען גם כי למבקשת נוצר עינוי דין כתוצאה מכך שנוצרה ציפיית שווא בליבה ובלב ילדיה, זאת לאחר שהופנתה לקבלת תסקיר מחודש משירות מבחן, אשר מהמלצותיו התעלם בית המשפט המחוזי.

6.

בתגובה לבקשת רשות הערעור טוען בא כוח המשיבה כי על אף הנסיבות הקשות, אין מקום שלא להטיל על המבקשת ריצוי מאסר בפועל, וזאת על אף הנסיבות לקולא המתקיימות בעניינה. לטענתו אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור ויש לאמץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, עניינה של המבקשת אינו נמנה על אותם המקרים בהם ראוי לסטות מרף הענישה הנוהג בעבירות בהן הורשעה המבקשת. בא כוח המשיבה מעיר כי שתי הערכאות קמא התייחסו בכובד ראש לנסיבותיה של המבקשת, אך קבעו כי אין בהן די כדי לקבל את המלצת שירות המבחן להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל. נטען כי התסקיר שהוגש בעניינה של המבקשת נשען ברובו על דיווחם של גורמי הרווחה המטפלים במשפחה, וכי שירות המבחן עצמו לא שוחח ישירות עם המבקשת או עם אביהם של הילדים. לטענת בא כוח המשיבה, יש בעייתיות בקבלת גרסת המבקשת לפיה אבי ילדיה לא יהיה מוכן לקחת את הילדים תחת חסותו בזמן בו תשהה במאסר, שכן אם תתקבל טענה זאת, עשויים בעלי דין לטעון בעתיד טענה כזו גם מבלי שיהיה אמת בדברים, וזאת על מנת להימלט מאימת הדין. בא כוח המשיבה מבקש להדגיש את הצורך בענישה מחמירה בעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים, וכן טוען הוא כי יש להתחשב בנזק שנגרם לבני משפחתה של המנוחה ובעיקר לילדה שהותירה אחריה.

7.

תסקיר עדכני שהגיש שירות המבחן לקראת הדיון בבית משפט זה בעניינה של המבקשת מתאר את הקשיים שחוו ילדיה מאז קרות התאונה. שירות המבחן תיאר את המבקשת כאם מסורה, העושה כל אשר לאל ידה למען רווחת ילדיה. שירות המבחן בחן את מוכנותו של האב למלא את מקומה של האם במקרה שבו תישלח המבקשת למאסר. שירות המבחן התרשם מהיעדר מוטיבציה מצד האב להתמסר לטיפול בילדיו. מנגד, בתסקיר צוין כי האב מסר לשירות המבחן שבמידת הצורך, יעבור להתגורר עם הילדים. עמדה זאת מהווה הגמשה מסוימת של העמדה שהציג האב בעבר בפני שירות המבחן. יחד עם זאת, נוכח חומרת הפגיעה הצפויה לילדים במקרה בו תישלח המבקשת למאסר, דבק שירות המבחן בהמלצתו כי יוטל עליה עונש מאסר שירוצה במסגרת עבודות שירות.

דיון והכרעה

8.

כאמור לעיל, הוריתי להעביר את הבקשה לדיון בפני הרכב.

9.

על בתי המשפט שדנו בתיק בערכאות קמא היה להחליט האם האינטרס החברתי בשליחתה של המבקשת למאסר גובר על המחיר שישלמו ילדיה של המבקשת. המבקשת, שעד קרות התאונה הייתה אדם נורמטיבי, הפכה בין רגע לאחראית למותה של המנוחה. אף שאין להשוות את עניינה של המבקשת לצער שהיה, ויהיה תמיד, מנת חלקם של בני משפחת המנוחה, ניתן בנקל להבין את מצוקתה האישית. יותר מכך, ברורה דאגתה של המבקשת לילדיה וחששה מכך שהם עלולים למצוא עצמם ללא השגחתה המסורה וללא דמות הורית אחרת שתחליף אותה לתקופת מאסרה. מנגד עומד האינטרס החברתי בהטלת ענישה מחמירה בגין גרימת מוות ברשלנות . בפסיקתו

של בית משפט זה נדונו כבר בעבר מקרים דומים, ונראה כי מבחינה משפטית,

אין כל חידוש בעניינה של המבקש ת (וראו בעניין זה דנ"פ 1391/12 מזרחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.2.2012)). השאלה הטעונה הכרעה בענייננו הינה אחת: האם שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי נסיבותיה האישיות של המבקשת אינן מצדיקות הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל.

10.

לצד בחינת נסיבותיה של המבקשת, יש לזכור כי השיקולים המתווים את שיקול דעתם של בתי משפט בעת קביעת העונש הראוי לעבירות תנועה בעלות תוצאות קטלניות, אינם מתמקדים רק בנאשם. על בית המשפט לשקול מערכת שיקולים רחבה יותר, הכוללת גם את בחינת תוצאות התאונה והאינטרס החברתי שבענישה. לעניין זה נאמר:

"מטבע הדברים, ומכוח תפקידם, בחרו באי כוחה של המערערת להאיר את השלכותיו הקשות של העונש על שולחתם, בעוד שבית המשפט מצווה לתת את דעתו למערכת שיקולים רחבה יותר, וביניהם – כיצד נוהגים במי שלולא רשלנותה, שלהשקפתנו היא חמורה גם חמורה, לא היה נגרם מותה של אשה, אם לילדים, שפתיל חייה קופד בחטף, ועולמם של בני משפחתה נשתנה עקב כך מן הקצה אל הקצה. לתוצאה זו נודעת חומרה כפולה ומכופלת נוכח המצב הבלתי נסבל בכבישי ישראל, שאת מחירו משלמים רבים בחייהם, כמעשה של יום יום. מצב זה אינו נובע מגזירת שמים, הואיל ובחלקו הארי נגרם עקב התנהגות רשלנית של נהגים אשר אינם מקפידים לקיים כללי בטיחות בסיסיים, כללים שנועדו לקדם סכנות מן הסוג שגרמו למותה של המנוחה." (ע"פ 4300/09 בן רובי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.10.2009)).

ב-ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.11.2009) (להלן: עניין אלמוג ) קבע בית המשפט (מפי השופט נ' הנדל ):

"נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות."

כללים מנחים אלו לא נעלמו מעיני הערכאות הקודמות שדנו בעניינה של המבקשת, הענישה שהוטלה על המבקשת משקפת יישום ראוי של הכללים האמורים.

11.

הן בית המשפט המחוזי, הן בית משפט השלום נתנו דעתם להשלכות החמורות שעשויות להיות להטלת עונש מאסר בפועל על המבקשת. עמדת שירות המבחן קיבלה משקל משמעותי בעת בחינת העונש הראוי למבקשת. בסופו של יום, נקבע כי לא ניתן שלא להטיל על המבקשת מאסר בפועל. לא נראה כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותנו. אזכיר כי בית המשפט המחוזי קיבל במידה מסוימת את ערעורה של המבקשת על חומרת העונש שגזר עליה בית משפט השלום, והקל בעונשה. לאחר בחינת טיעוני הצדדים, לא מצאתי מקום להתערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

12.

טוען בא כוח המבקשת כי מקרים דומים לעניינה של המבקשת מלמדים כי לא היה מקום להטיל עליה מאסר בפועל. לא אוכל לקבל טענתו זאת. אכן, לצד הכלל לפיו יש להטיל עונש מאסר בפועל במקרים של גרימת תאונת דרכים קטלנית, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו של הנאשם שלפניו ולהחליט בהתאם אליהן. כפי שנאמר בעניין

אלמוג :

"הצורך להחמיר בעונש בגין עבירת גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות כמובן איננו פוטר את בית-המשפט מלבחון את המקרה הקונקרטי בצורה מידתית. נהפוך הוא. בדיקה כזו תביא להקלה מסוימת בענישה בתיק אחד ולהחמרה מסוימת בתיק אחר."

כפי שכבר נקבע לעיל, במקרה שבפנינו בתי המשפט קמא נתנו משקל הולם לנסיבותיה האישיות של המבקשת. יתרה מזאת, נסיבותיה האישיות של המבקשת הביאו להקלה בעונשה במסגרת הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי.

13.

בא כוח המבקשת טען בעיקר בעניין הנזקים שייגרמו לילדיה של המבקשת אם תישלח למאסר. אכן, מתסקירי שירות המבחן שהוגשו לבתי המשפט לאורך הדרך עולה כי מי שיישא במחיר הכבד ביותר כתוצאה ממאסרה של המבקשת הינם דווקא ילדיה. בדומה לבתי המשפט קמא, אינני מקלה ראש בהשלכות הצפויות ממאסרה של המבקשת. יחד עם זאת, אינני סבורה כי נסיבות העניין מצדיקות הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל בעניינה של המבקשת. מתסקיר שירות המבחן עולה כי רשויות הרווחה נערכו לאפשרות שהמבקשת תישלח לריצוי מאסר בפועל, ויש לצפות כי בכך יהיה להביא לצמצום הנזקים שיחוו הילדים. זאת ועוד, כפי שתואר לעיל, מתסקיר עדכני אשר הוגש לנו עובר לדיון בעניינה של המבקשת, עולה כי בעמדתו של האב חלה הגמשה מסוימת. האב יהיה מוכן לקחת את ילדיו תחת חסותו למשך תקופת מאסרה של המבקשת. יש לקוות כי אביהם של הילדים ימלא את המצופה ממנו כהורה וכמתחייב מן הדין, וידאג לצורכיהם הפיזיים והנפשיים של ילדיו בתקופת היעדרותה של אמם. במקביל אנו מצפים כי רשויות הרווחה יפקחו עין כל העת, ויבחנו אם יש צורך בהתערבותן.

14.

העברתי את בקשת רשות הערעור להרכב כדי לוודא שיש מי שישגיח על הילדים – קודם כל אביהם, שזו חובתו, אך גם – ולו בדרך של פיקוח – רשויות הרווחה. לדידי, אי הטלת עונש של מאסר בפועל במקרה כזה יש בה כדי לפגוע בערך המקודש של חיי אדם. לערך זה ראוי לתת משקל הולם.

15.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחית. המבקשת תתייצב לריצוי עונשה ביום 5.8.2012 עד השעה 10:00 בבית משפט השלום ברמלה.

המשנָה לנשיא

השופטת ד' ברק-ארז:

אני מסכימה. החלטתה של חברתי המשנָה לנשיא מ' נאור נותנת ביטוי ראוי לאופן שבו על בית משפט זה לבטא את הכבוד שעל החברה הישראלית לרחוש לערך המקודש של חיי אדם. עם זאת, מצאתי לנכון להוסיף על האמור בפסקה 14 להחלטתה של חברתי ולהדגיש, כי אנו סבורים שרשויות הרווחה נושאות במקרה זה באחריות מיוחדת – בהתחשב במצבם הרפואי וההתפתחותי של הילדים, שנפגעו אף הם בתאונה, והגישה הלא מחויבת שהפגין האב לטיפול בהם. איננו יכולים להקל בעונשה של המבקשת, אך יכולים ואף חייבים להדגיש את אחריות הרשויות למעקב נמשך והדוק אחר הטיפול בילדים בנסיבות המיוחדות של המקרה.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין :

מסכים אני להכרעתה של חברתי המשנה לנשיא ולהערותיה של חברתי השופטת ברק-ארז. בסופו של יום, מקום שקופחו חיי אדם ברשלנותו של נהג, המדיניות השיפוטית היא ענישה במאסר בפועל, תוך קביעת אורכו בהתאם לנסיבות התיק; ואכן בעניין

מזרחי (רע"פ 8579/11 הילה מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) שנזכר בנידון דידן הובאו בחשבון נסיבות אישיות מיוחדות מאוד של המבקשת דשם לעת ההיא. כך גם עשה בית המשפט המחוזי בענייננו. אין מקרה זהה למשנהו, אך הצד השוה הוא בקיפוד חיי אדם, שהביטוי

המעט אשר בידי בית המשפט ליתן למאבק בו הוא בענישה. אכן, היו מקרים שבהם הורד הרף, ואותם מצטטים הסניגורים תדיר בעשותם מלאכתם. אך באשר לבתי המשפט, הקטל בכבישים מצדיק, משהורשע אדם, ליתן לכך ביטוי עונשי מוחשי. לא אכחד, כי כמותי כחברתי המשנה לנשיא, וגם כפרקליטות בהשיבה לבקשת רשות הערעור, ראיתי לנגד עיניי את ילדי המבקשת ואת אשר ייגרם להם במאסר אמם, והתלבטתי; אך הכף הוכרעה אל נכון כדעת חברתי המשנה לנשיאה. כל שאוכל להטעים הוא, כי מעבר לחובתן של רשויות הרווחה, יש חובה בדין ובמוסר לאבי הקטינים, לעשות כל שלאל ידו כדי לטפל בילדיו בעת היעדרה של אמם בשל מאסרה.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בהחלטתה של המשנָה לנשיא מ' נאור.