דנ"פ 2010/02 אודי בן דוד נ. מדינת ישראל

לפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 9362,9212/00 (כבוד השופטים א' מצא, מ' חשין וד' דורנר) מיום 6.2.2002.

1.העותר הורשע על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ) בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה על סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין). המעשה בעטיו הורשע העותר אירע ביום 16.10.99. על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, העותר, אשר היה בזמן האירוע כבן עשרים, בא לביתה של המתלוננת, שהיתה אז כבת שבע-עשרה וסבלה ממחלת נפש. יחד הם יצאו לטיול רגלי באיזור מגוריהם. במקום מרוחק, העותר ביקש לקיים יחסי מין עם המתלוננת, אשר דחתה את בקשתו. בתגובה, העותר תקף את המתלוננת ודקר אותה במעמקי בטנה מספר פעמים. העותר נמלט מהמקום בעוד המתלוננת התמוטטה כשהיא שותתת דם. בזכות התערבותם של עוברי אורח הועברה המתלוננת לבית החולים, וקרוב להניח כי בכך ניצלו חייה. יחד עם זאת, נגרמו למתלוננת חבלות חמורות באיברים פנימיים, ונגרם לה נזק נפשי.

2.בית המשפט המחוזי גזר על העותר עונש של 6 שנות מאסר בפועל ו12- חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט גזר על העותר עונש זה, חרף חומרתן של נסיבות המקרה, מאחר ומצא מקום לייחס משקל לגילו הצעיר ולנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של העותר, שבגללן גדל והיה ל"אדם אלים ואכזר" (עמ' 134 לגזר הדין). בין נסיבותיו האישיות של העותר, ציין בית המשפט המחוזי את עובדת היות הוריו מכורים לסמים מסוכנים ומקיימים אורח חיים עברייני; את העברתו לרשות סבתו בגיל 3, בעקבות מאסר האב וגירושי הוריו; את קשיי ההתנהגות והתחברותו לקבוצות עברייניות; הסתבכויותיו החוזרות בעבירות אלימות ותקיפה; ניסיונות שירות המבחן לנוער לסייע לו, אשר כשלו; ריצוי עונש של שמונה חודשי מאסר לאחר שהורשע בעבירות חמורות המלוות במעשי התעללות קשים אותן ביצע (יחד עם צעיר אחר) כלפי שני נערים כבני שש עשרה; ביצוע עבירת אלימות נוספת לאחר שחרורו מהמאסר והפנייתו לשירות מבחן למבוגרים בעטיה, וביצוע העבירה נשוא עתירה זו עת היה עדיין תחת פיקוחה של קצינת המבחן.

3.העותר ערער בפני בית משפט זה (כבוד השופטים א' מצא, מ' חשין וד' דורנר) על הרשעתו ועל חומרת גזר דינו (ע"פ 9362/00). המשיבה ערערה על קולת העונש וביקשה להחמירו (ע"פ 9212/00). מטעמים דיוניים, פוצל הדיון. ביום 14.11.2001, נשמע הערעור על ההרשעה. בית המשפט דחה הערעור על ההרשעה, זאת אף מבלי שנזקק לתשובת המדינה, באשר ההרשעה בוססה היטב בחומר הראיות ובממצאי המהימנות. ביום 21.1.2002 נשמעו הערעורים על העונש. בית המשפט קיבל את ערעורה של המשיבה, וגזר על העותר עונש של 11 שנות מאסר (תחת 6 השנים שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי), והשאיר את העונש המותנה על כנו. כך, לאור חומרתם המופלגת של המעשה ונסיבות ביצועו, וכן בשל ההכרח להגן על הציבור - בעיקר על החלשים וחסרי הישע - מפני פגיעה אלימה מצד עבריינים. בית המשפט הדגיש, כי נסיבות העניין, בהן פגע העותר בנערה מוכת גורל וחסרת ישע, תוך זניחתה לנפשה כשהיא מתבוססת בדמה, חייבו תגובה עונשית קשה וכואבת. עוד ציין, כי עברו הפלילי המכביד של העותר, כאשר חלק מעבירותיו הקודמות התאפיינו באלימות קשה כלפי חלשים ממנו, מחייב אף הוא הטלת עונש חמור. בית המשפט קבע, כי השיקול המרכזי בענישת עבריינים מסוגו של העותר הוא הצורך החברתי להגן על נערות, ילדים וחסרי ישע, שבשל מוגבלות או חולשה, פיזית או נפשית, מועדים להיפגע יותר מאחרים. בשל התקיימותן של נסיבות אלו, ולאחר שעמד על רקעו המשפחתי ומצבו האישי של העותר, קבע כי ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של העותר תהיה, בהכרח, במקרה זה אך שיקול משני בחשיבותו. יחד עם זאת, בית המשפט הבהיר כי אכן נתן משקל לנסיבותיו אישיות של העותר, וכי בעטיין הקל עם העותר ולא מיצה עימו את הדין.

4.על פסק דין זה הוגשה בפני עתירה לקיום דיון נוסף. ראשית , העותר טוען כי החמרת העונש על ידי בית המשפט העליון בצורה ניכרת ביחס לעונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי וביחס למקובל בעבירות מסוג זה, מלמדת על קשיותה ותשמש טעם לדיון נוסף. שנית , לטענתו, גישתו של בית המשפט העליון היתה כי אין לתת כל משקל לנסיבותיו האישיות של העותר בגזירת העונש. לדעתו, גישה זו הינה שונה בתכלית מהגישה בה נקט בית המשפט המחוזי. על כן, עתירתו לברר במסגרת דיון נוסף, האם ועד כמה ראוי לו לבית המשפט להתנער לחלוטין משיקולים הקשורים בנסיבותיו האישיות של נאשם בעת גזירת העונש. כך בייחוד, מקום בו ישנו קשר הדוק בין הנסיבות האישיות ובין סוג העבירה שנעברה. שלישית , העותר סבור כי הטעם להחמרה בעונש היתה האבחנה המוטעית כי המתלוננת היא חולת נפש. זאת, בעוד לא היה קשר בין מחלת הנפש ממנה סבלה המתלוננת לבין התנהגותה לאורך כל האירוע, וכי היא לא היתה בבחינת "קרבן חסר ישע".

5.המשיבה מתנגדת לקיומו של דיון נוסף. לטענתה, אין בבקשת העותר כדי להוות עילה לדיון נוסף. ראשית , ההחמרה בעונשו של העותר אינה מהווה הלכה כללית, אלא קשורה בנסיבות המקרה. שנית , העדפת שיקולי ענישה מסויימים על פני אחרים הינה מעשה של יום יום בפסיקת בתי המשפט, ואין מדובר בהלכה חדשה. שלישית , באשר לטענות בדבר אי השפעתה של מחלת הנפש של המתלוננת על נסיבות העניין, הרי המדובר בטענה עובדתית, שאין מקומה להתברר במסגרת דיון נוסף. לסיום , המשיבה מציינת, כי בהתחשב במעשי העותר ובעברו הפלילי, לא נגזר עליו עונש חמור מהעונש ההולם את מידותיו ומעשיו. זאת ועוד, הגם שהעונש הוחמר, הרי בית המשפט ציין מפורשות כי לא מוצה הדין עם העותר.

6.לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להדחות. נסיבות המקרה אינן מבססות עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין, כנדרש בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, הקובע:

"...נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה עם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף."

7.אכן, נסיבות המקרה שלפנינו, אינן מעלות שאלה אשר חשיבותה, קשיותה או חידושה מצריכים דיון נוסף. ההחמרה בעונשו של העותר על ידי בית משפט זה אינה מהווה הלכה חדשה המקימה עילה לקיומו של דיון נוסף. באשר לטענתו הראשונה של העותר, לפיה החמיר עימו בית המשפט מעבר למקובל בעבירות מסוג זה, הרי שלא הונחה בפני כל תשתית אשר ניתן להסיק זאת ממנה. גם בטענתו השניה של העותר אין ממש. בית המשפט החמיר בעונשו של העותר, לאחר ששקל את מכלול נסיבות האירוע, ובהן נסיבותיו האישיות של העותר ועברו הפלילי. בקביעת העונש, בחר הוא להעניק משקל משמעותי יותר לסוג העבירה, נסיבות ביצועה ועברו הפלילי של העותר, על פני מצבו האישי ורקעו המשפחתי. בשימוש זה בשיקול הדעת המסור בידי ערכאת הערעור, לא מצאתי משום עילה לקיומו של דיון נוסף. כך גם לאור העובדה כי בית המשפט הבהיר בפסק דינו שבקביעת תקופת המאסר לריצוי בפועל, בחר שלא למצות את הדין עם העותר.

8.גם בטענתו השלישית של העותר לא מצאתי עילה לקיומו של דיון נוסף. טענה זו הינה ערעורית בטיבה. כפי שנפסק בעבר לא פעם, הלכה היא כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף (השוו: דנ"פ 6914/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

על כן, נחה דעתי כי דין העתירה להדחות.