דנ"פ 5378/12 דזמיר שוניה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון שבו התקבל ערעור המדינה והוחמר העונש שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי.

הרקע וההליכים

2.

המבקש הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון בשלוש עבירות של שוד בנסיבות מחמירות ובעבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי היסס בעניין העונש הראוי נוכח חומרת העבירות מזה והליך השיקום המוצלח של המבקש מזה והחליט לבסוף להטיל על המבקש צו מבחן למשך שלוש שנים וכן להאריך את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד לחובתו של המבקש. בנוסף גזר בית המשפט המחוזי על המבקש לשלם פיצוי לקורבנותיו ולחתום על התחייבות להימנע מעבירה. על גזר דין זה הגישה המדינה ערעור ובית משפט זה החליט לקבלו. בית המשפט מפי השופט סולברג אליו הצטרפו בהסכמה השופטים ג'ובראן ודנציגר קבע כי ההתלבטות היא אומנם קשה אך "מבלעדי עונש מאסר של ממש בגין מעשי השוד ש[המבקש] חזר ושנה בהם, על רקע עברו הפלילי והזדמנויות שניתנו לו – אי-אפשר". בית המשפט קבע כי אכן המבקש עובר תהליך שיקום שתוצאותיו עד כה הן חיוביות אך יש להתחשב במידה ממשית גם בשיקולי הגמול וההרתעה ולזכור גם את הקורבנות: "המוכר בקיוסק שעל ראשו ניפץ [המבקש] בקבוק וודקה, והיכה אותו בגופו באמצעות בקבוק וודקה שני על מנת לשדוד את כספו; את המוכר בחנות המכולת שבראשו הטיח [המבקש] שני בקבוקי שמפניה, ואלה הותירו את חותמם בגופו ובנפשו; מוכרים אחרים [...] ספגו מנחת זרועו של [המבקש] באמצעות מוט ברזל". בית המשפט קבע כי ההתחשבות בתהליך השיקום המוצלח תבוא לידי ביטוי בתקופת מאסר קצרה יחסית ובהפעלת עונש המאסר-על-תנאי בחופף ולכן נפסק לבסוף כי הערעור יתקבל "במובן זה שנגזור על [המבקש] 12 חודשי מאסר; נפעיל בחופף את עונש המאסר על תנאי [מתיק קודם], ונשאיר בתוקפם את שאר רכיבי גזר הדין".

העתירה לקיום דיון נוסף

3.

על פסק הדין של בית המשפט העליון הגיש המבקש את הבקשה לקיום דיון נוסף שלפניי. המבקש משתית את בקשתו על שני טעמים. ראשית טוען המבקש כי פסק הדין עומד בסתירה להוראותו המפורשות של סעיף 1(1)(ב)(1) לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 לפיה לא ניתן להטיל מאסר בפועל יחד עם צו מבחן. המבקש טוען כי בית המשפט אשר קבע כי בנוסף ל- 12 חודשי המאסר בפועל "שאר רכיבי גזר הדין" יישארו בתוקפם הוסיף למעשה לצו המבחן שנקבע בבית המשפט המחוזי עוד 12 חודשי מאסר בפועל וזאת בניגוד לפקודת המבחן שאינה מאפשרת לעשות כן. שנית טוען המבקש כי התערבות בית המשפט העליון בגזר הדין של בית המשפט המחוזי אינה עומדת בקריטריונים ובמבחנים שקבע בית המשפט העליון בכגון דא. בהקשר זה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי היה מודע לחומרת מעשיו של המבקש ושקל את כל השיקולים לרבות פסיקה של מקרים לא פחות חמורים בהם לא הוטל מאסר בפועל ולא היה כל מקום להתערב בפסיקתו על פי המבחנים החלים בעניין זה ועל פי עונשים שהוטלו במקרים דומים.

4.

המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף. לטענת המשיבה המקרה שבפנינו אינו עומד בתנאים לעריכת דיון נוסף. באשר לטענה הראשונה של המבקש טוענת המשיבה כי אכן מאסר בפועל וצו מבחן אינם יכולים לדור בכפיפה אחת (אלא בהסכמה) ועל כן משמעות הדבר היא כי בהטילו מאסר בפועל ממילא ביטל בית המשפט את צו המבחן. באשר לטענה השנייה של המבקש טוענת המשיבה כי לא נפסקה בפסק הדין כל הלכה שהרי גם אם ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בגזר הדין של הערכאה הדיונית אין חולק כי היא מוסמכת לעשות כן ובענייננו בית המשפט הסביר מדוע היה מקום להחמיר בעונש.

5.

המבקש הגיש תשובה לתגובה וטען כי אין לקבל את טענת המשיבה כי צו המבחן בוטל במשתמע מאחר שבית המשפט העליון בפלילים אינו מבטל או מטיל רכיבי ענישה באופן משתמע או נסתר. המבקש חזר גם על טענתו כי לא היה מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי ועניין זה כשלעצמו מעורר חוסר אחידות ובהירות המחייבים דיון נוסף.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה לקיום דיון נוסף להדחות.

המדינה מסכימה כי פרשנותו הנכונה של פסק הדין שניתן בבית משפט זה היא כי בית המשפט לא הטיל מאסר בפועל בנוסף לצו המבחן אלא שהמאסר בפועל הוטל במקום צו המבחן. אין מדובר בעניין "נסתר" שהרי בית המשפט קבע מפורשות כי הערעור מתקבל ויוטל מאסר בפועל לרבות הפעלת מאסר על תנאי בחופף תוך ש"שאר רכיבי גזר הדין" יישארו בתוקפם. בית המשפט לא קבע – כפי שטוען המבקש – כי בנוסף למאסר בפועל כל רכיבי גזר הדין יישארו בתוקפם. על כן, עם קבלת הערעור והטלת מאסר בפועל בוטל צו המבחן ורק שאר רכיבי גזר הדין הרלבנטיים (שאינם צו המבחן) נשארו בתוקף. לדעתי בענייננו זו פרשנות פסק הדין וממילא כך גם מפרשת את פסק הדין המדינה כך שבסופו של יום מובן כי לא מוטל על המבקש צו מבחן בנוסף למאסר בפועל. לכן אין כל הצדקה בגין עניין זה לקיים דיון נוסף. אבהיר כי אילו היה ניתן דיון נוסף יש להניח כי הוא היה מצטמצם לשאלת ה"טעות". המבקש לא היה יכול לכאורה להשיג בדיון נוסף יותר מאשר ביטולו של צו המבחן, צו שהמדינה מסכימה שפרשנותו של פסק הדין היא כי

הוא ממילא כבר מבוטל.

7.

בנוגע לטענתו השנייה של המבקש לא מצאתי כי יש בה כדי להצדיק דיון נוסף. בצדק קבע המשנה לנשיאה ריבלין כי "תחום הענישה הוא לעיתים תכופות – מורכב וקשה, בעיקר לאור שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט, לאור הצורך לאזן בין שיקולים מתחרים ובשל הפן האנושי הכרוך בכך. ממילא, לא תתערב ערכאת הערעור בנקל בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית. אולם בכך כמובן אין כדי לשלול את ראויות התערבותה של ערכאת הערעור במקום שבו קם הצורך בכך" (דנ"פ 5651/09 בניזרי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (טרם פורסם, 26.7.2009)). בענייננו בית המשפט לא קבע כל הלכה לגבי מידת התערבותה של ערכאת הערעור בגזרי דין של הערכאות הדיוניות. בית המשפט בחן את עניינו של המבקש ונקבע כי אין להסתפק בנסיבות העניין בעונש שהוטל בבית המשפט המחוזי. בפסק הדין לא נפסקה אפוא כל הלכה בהקשר זה ובאין הלכה ממילא אין מקום לערוך דיון נוסף (ראו דנ"פ 4409/12 עובד נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (טרם פורסם, 10.6.2012) (להלן: עניין עובד )). המבקש הוסיף וטען כי קיימת פסיקה בה נגזרו עונשים פחות חמורים על מקרים דומים אלא שכידוע בגזירת הדין כל מקרה נבחן לנסיבותיו ובענייננו בית המשפט החליט במסגרת שיקול דעתו ליתן משקל ממשי גם לשיקולי הגמול וההרתעה. שימוש זה בשיקול הדעת המסור בידי בית המשפט אינו עניין לדיון נוסף. יפים בהקשר זה דברי הנשיא ברק בפרשה אחרת בה נדחתה עתירה לקיום דיון נוסף אליהם הפנתי גם בעניין עובד :

"בית המשפט החמיר בעונשו של העותר, לאחר ששקל את מכלול נסיבות האירוע, ובהן נסיבותיו האישיות של העותר ועברו הפלילי. בקביעת העונש, בחר הוא להעניק משקל משמעותי יותר לסוג העבירה, נסיבות ביצועה ועברו הפלילי של העותר, על פני מצבו האישי ורקעו המשפחתי. בשימוש זה בשיקול הדעת המסור בידי ערכאת הערעור, לא מצאתי משום עילה לקיומו של דיון נוסף" (דנ"פ 2010/02 בן דוד נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (לא פורסם, 21.3.2002); כן ראו דנ"פ 2971/98 גולדשטיין נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין , פסקה 7 (לא פורסם, 9.11.1998)).

בנוסף, טענת המבקש בעניין זה היא ממילא ערעורית באופייה אלא שהדיון הנוסף לא נועד כדי לאפשר ערעור נוסף (ראו והשוו: דנ"פ 6738/99 גוטליב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.2000); דנ"פ 71/98 עמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.2.1998)).

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשה.