דנ"פ 205/00 שרון אדן נ. מדינת ישראל

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים א' מצא, מ' חשין וע' ר' זועבי) בע"פ 8346/98.

1 בא כוחו של העותר לא התייצב לדיון שנקבע בערעור שהגיש העותר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. זאת לאחר שבקשה לדחיית הדיון שהוגשה על ידו נדחתה. בית המשפט המחוזי נתן, בהיעדרו, פסק דין הדוחה את הערעור. כשנה לאחר מכן ביקש העותר את ביטול פסק הדין. בקשתו נדחתה.

2.העותר הגיש במקביל ערעור ובקשת רשות ערעור על דחיית בקשתו לביטול פסק הדין. זאת "מחמת הספק הנובע מהחלטת כב' ביהמ"ש העליון ברע"א 4722/90 צדוק נ' צדוק ". ביום 31.12.98 דחה כב' המשנה לנשיא את בקשת רשות הערעור שהגיש (רע"פ 8347/98). בהחלטתו קבע:

"דין הבקשה להידחות. לא זו בלבד שאין בקשה זו מעוררת כל שאלה משפטית בעלת חשיבות, בית המשפט המחוזי צדק לגוף הענין. מחדלה של המזכירות, אם אכן היה כזה, בהמצאת ההחלטה לבא כוח המבקש, אינו פוטר אותו מלהתייצב לדיון, ואין הוא רשאי לפטור עצמו מהתייצבות רק משום שבעל הדין שכנגד לא התנגד לבקשת הדחיה. בית המשפט אינו כבול להסכמות דיוניות בין בעלי הדין, והיה על המבקש להתייצב במועד שנקבע זולת אם קיבל החלטה שיפוטית הדוחה אותו למועד אחר. הבקשה נדחית ללא צורך לקבל עליה תגובה."

כשנה לאחר מכן נדרש בית המשפט העליון לערעורו שהגיש העותר. בפסק דינו קבע בית המשפט, כי "לדידנו הערעור במקרה המונח בפנינו הוא ברשות". בית המשפט איבחן את עניינו של העותר מן העניין שנדון ברע"א 4722/90, בציינו, כי באותו מקרה נתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בערכאה ראשונה עקב פגמים שנפלו בו, לטענת מבקש הביטול. להבדיל מעניינו של העותר , בו נתבקש ביטול פסק דין שנתנה ערכאת ערעור, אך מחמת העובדה שבא כוחו של העותר לא התייצב לדיון. בית המשפט הוסיף, כי

"הגשת ערעור על החלטת בית-משפט מחוזי, היושב לדין כבית-משפט לערעורים, לדחות בקשה לביטול פסק-דין שיצא מלפניו בשל אי התייצבות המערער, כמו גם הגשת ערעור על פסק הדין שקדם להחלטה, טעונה קבלת רשות."

לפיכך, ובהתחשב בכך שבקשת רשות הערעור נדחתה, הן על בסיס ההלכה הכללית הנוגעת לבקשות רשות ערעור והן לגופה, דחה בית המשפט את הערעור.

3.העותר טוען, כי ההחלטה ברע"א 4722/90 חידשה בשעתו הלכה, בקבעה חריג לכלל, לפיו יראו דחיית בקשה לביטול פסק דין כ"פסק דין" וכי פסק הדין נשוא העתירה משנה את שנקבע ברע"א 4722/90 הנ"ל, ביצרו הבחנה בין ביטול פסק דין שניתן בערכאה ראשונה לביטול פסק דין שניתן בערכאת ערעור. עוד הוא טוען, כי לא היה מקום לראות את בקשת ביטול פסק הדין שהגיש כבקשה טכנית גרידא, אלא כבשה היורדת גם לעצם חוקיותו של פסק הדין נשוא בקשת הביטול.

4.המשיבה טוענת, כי עתירתו של העותר היא עתירה אקדמית במהותה, שכן בית המשפט קבע בהחלטתו בבקשת רשות הערעור כי החלטת בית המשפט המחוזי היתה צודקת גם לגופו של עניין ובית המשפט שדן בערעור העותר חזר על דברים אלה בהסכמה. משום כך, סבורה המשיבה, אין טעם בקיום דיון נוסף בפן הדיוני של טענות העותר - שעה שדינן להידחות לגופן.

5.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים החלטתי לדחות את העתירה. בית המשפט העליון הסביר בפסק דינו את ההבחנות בין הסיטואציה שנדונה ברע"א 4722/90 לבין הסיטואציה שנדונה בפניו. אין לראות בפסק דינו משום "פסיקת הלכה" הבאה בגדרו של סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. הדין לעניין ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי קבוע בסעיף 41 לחוק בתי המשפט ואין פסק הדין נשוא העתירה משנה ממנו או מוסיף עליו. זאת ועוד: כאמור בפסק הדין נשוא העתירה וברע"פ 8347/98, לא נמצא ממש גם בטענות העותר לגופן, ואף מטעם זה אין מקום לשוב ולהעלותן בפני הרכב של חמישה (או יותר) שופטים של בית המשפט העליון.

העתירה נדחית איפוא.