דנ"פ 2274/98 יעקב קורקין נ. מדינת ישראל

1.בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 2801/95, שניתן ביום 24.3.98 על ידי כב' השופטים: ת' אור, י' קדמי ו-י' טירקל.

2.העותר הואשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בין היתר, בעבירות של סחר בסמים מסוכנים. הוא הורשע בעבירות שיוחסו לו. נגזרו עליו עונשי מאסר בפועל. הרשעתו של העותר בבית המשפט המחוזי התבססה בעיקרה על עדותו של שותפו לעבירה שהפך לעד מדינה (הוא יובל שמש - להלן: "שמש"). בהיות שמש עד מדינה, נזקקה הערכאה הראשונה לתוספת ראייתית של סיוע. זה נמצא בדמות שלושה תמלילים של הקלטות של שיחות מפלילות, שסומנו כ-ת64/, ת65/ ו-ת69/ (להלן: "התמלילים"). בית המשפט המחוזי קיבל תמלילים אלה כסיוע, הגם שההקלטות (הסלילים) עצמן הושמדו.

3.העותר ערער לבית משפט זה על הרשעתו בדין. בין היתר טען, כי טעה בית המשפט המחוזי שעה שקיבל כראיה את תמלילי ההקלטות. לטענת העותר, לא היו התמלילים קבילים הן בשל אי עמידתם בתנאים שנקבעו בפסיקה לעניין קבילות ראיה מעין זו, והן נוכח העובדה, כך נטען, כי השמדת הסלילים עמדה בניגוד לתקנות האזנת סתר, התשמ"ו1986- (להלן: "התקנות").

4.בפסק דינו מיום 24.3.98 דחה בית המשפט פה אחד את ערעורו של העותר. בין היתר, נדחו טענותיו של העותר לעניין קבילות התמלילים כראיה. אשר לסוגיית הקבילות ה"טכנית" של התמלילים, קרי, עמידת התמלילים בכללים שנקבעו לעניין זה, קבע בית המשפט, כי אין במקרה זה עילה לפסילת התמלילים בשל כשל מן הסוג האמור. בית המשפט הדגיש, כי הכללים שנקבעו בעניין זה באו לוודא כי לא נפל פגם בהליך ההקלטה עצמו וכי לא נעשה שינוי בהקלטה או עיוות כאמור. בית משפט זה בחן את הראיות שהיו בפניו ובפני הערכאה הראשונה ובא לידי מסקנה, כי לא הוכח פגם של פגיעה בתקינות ההקלטה, כמו גם פגם של התערבות אסורה ופסולה בתוכנו של סרט ההקלטה. למסקנות אלה הגיע בית המשפט, הן על יסוד עדותן של המופקדת על סרטי ההקלטה והמתמללת והן על יסוד הגיונם של הדברים. בית המשפט דחה גם את טענותיו של העותר לעניין פסלות התמלילים נוכח השמדת הסלילים שלא על פי התקנות. בית המשפט קבע, ראשית , כי לא נטען ולא הוכח כי המדובר כלל ב"האזנת סתר" כמשמעה בחוק האזנת סתר, התשל"ט1979- (להלן: "החוק"), ועל כן אין להיזקק לתקנות. שנית , כי גם על פי התקנות עצמם לא היה מקום לפסול את התמלילים, כך, שכן אין בתקנות הללו ובאי עמידה בתנאיהן, בכדי לקבוע כלל של קבילות ועל כן, ותוך היזקקות לכללים הראייתיים הרגילים (ובעיקר "כלל הראיה הטובה ביותר"), ניתן וצריך היה - כפי שנעשה - לקבל את התמלילים כראיה במשפט. על יסוד קביעות אלו, בין היתר, נדחה ערעורו של העותר.

5.על פסק דינו של בית משפט זה מונחת בפני עתירה לקיום דיון נוסף. טוען העותר, כי שגה בית משפט זה שעה שקבע כי יש לקבל את התמלילים כראיה וכי קביעותיו בעניין זה מקימות עילה לקיום דיון נוסף בפני הרכב מורחב, כאמור בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. ראשית , טוען העותר, כי אין די בראיות עליהן התבסס בית משפט זה עת קבע, כי לא הוכחה פגיעה בהליך ההקלטה או התערבות פסולה בהקלטה. בעניין זה מפנה העותר לסתירות לכאורה בעדותה של המופקדת על שמירת ההקלטה וכן לפגמים ברצף ההגיון שבנה בית משפט זה על יסוד עדות זו. שנית , כי המקרה שבפני נבדל משאר המקרים בהם די בהוכחה חיצונית של היעדר פגמים כאמור בהקלטה, שכן במקרה שבפני הושמד סליל ההקלטה המקורי. שלישית , כי על פי תכליתן של תקנות האזנת סתר ולשונן, ברי, כי ראיה שהושגה או נשמרה תוך הפרתן אינה קבילה ועל כן, ההלכה שנקבעה לעניין זה אינה עומדת על כנה, ויש על כן לקבוע, בגדריו של דיון נוסף, שאי העמידה בתנאים הנקובים בתקנות, כאמור, עולה כדי פסילתם של התמלים מלשמש כראיה קבילה במשפט וממילא, לשמוט הבסיס תחת הרשעתו של העותר.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין העתירה להידחות. אשר לטענותיו של העותר כנגד קבילותן ה"טכנית" של התמלילים, הרי שאין בטענות אלה אלא השגה על ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות של הערכאות הקודמות שדנו בסוגיה זו. בכגון דא, אין די בכדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף, שכן כלל הוא בידינו, כי דיון נוסף איננו ערעור נוסף. גם בטענות העותר לעניין תקנות האזנת הסתר ופרשנותן, לא מצאתי משום עילה לקיומו של דיון נוסף במקרה שבפני. כך הדבר, שכן אף העותר אינו חולק על קביעתו של בית משפט זה, ולפיה לא נטען ולא נקבע כי ההקלטות היו בגדר "האזנת סתר", כמשמעה בחוק, ומכאן, שכל שנאמר בגדרי ההכרעה לעניין היות התקנות כלל פסילה ראייתי, נאמרו שלא לגופו של עניין אלא כהנמקה חילופית. משכך הם פני הדברים, לא מצאתי עילה לקיומו של דיון נוסף בטיעון שבפני, וגם אין אני נצרך להביע כל עמדה בסוגיה זו לגופא. על כן דין העתירה להידחות.

העתירה נדחית.