בג"ץ 3893/06 יעקב קורקין נ. בית המשפט המחוזי תל אביב

השופטת ע' ארבל :

1.

העותר, אסיר המרצה עונש של 20 שנות מאסר, מבקש כי נורה על הפחתת עונשו כך שירצה עונש של 15 שנות מאסר בלבד.

בשנת 1995 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב את עונשו של העותר כאמור לאחר שהרשיעו בעבירות הבאות: סחר, ייבוא, החזקה ועשיית עסקה בסם מסוכן בגין מעורבותו בעסקאות סמים בין השנים 1989 – 1990 ; סחר, ייבוא, החזקה ועשיית עסקה בסם מסוכן בגין מעורבותו בעסקאות סמים במחצית הראשונה של שנת 1991 ; ייבוא, החזקה ועשיית עסקה בסם מסוכן בגין מעורבותו בעסקאות סמים באמצע שנת 1991 ; גניבה, זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף. בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי העותר "...עסק בעבריינות סמים בהיקפים גדולים מאוד ובמשך תקופת זמן ניכרת. הוא מגדולי סוחרי הסמים שהובאו בפני בית משפט זה". ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה (ע"פ 2801/95) וכן נדחתה בקשתו לדיון נוסף בפסק הדין (דנ"פ 2274/98).

בשנת 2000 פנה העותר לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה להפחית מעונשו. הבקשה נדחתה. בין היתר ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי אמנם בגזר הדין נקבע שמדובר בפרשה מתמשכת ולא התקבלה עמדת המדינה כי יש להטיל על העותר עונש נפרד על כל אישום בנפרד ובמצטבר. יחד עם זאת, להשקפת בית המשפט המחוזי שדן בבקשה בשנת 2000, אין מדובר בעבירת שרשרת וניתן היה להטיל עונש נפרד על כל עבירה.

ערעור שהגיש העותר על החלטת בית המשפט המחוזי נדחה אף הוא, תוך שנקבע:

"אף אני, כמו בית המשפט המחוזי, לא מצאתי מקום להרחיב ביחס להנחתו השנייה של הסניגור, כי בית המשפט המחוזי ראה להגביל את עונשו של המערער בשל שלוש עבירות הסחר בסם מסוכן לעשרים שנות מאסר, מפני שסבר כי עבירותיו היוו מסכת אחת. די כי אומר, כי גם להנחה זו לא מצאתי אחיזה בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי, שהחליט להטיל עונש אחד על כל העבירות, לא מפני שסבר כי אינו מוסמך להטיל עונש נפרד בגין כל אחת מן העבירות, אלא מפני שסבר כי "בהתחשב בעובדה כי מדובר בפרשה מתמשכת יש להטיל עונש אחד בגין כל העסקות". גם העובדות, שעל יסודן הורשע המערער אינן תומכות בהנחת הסניגור, כי שלוש העבירות, שהתייחסו לעסקאות שונות ואשר בוצעו במועדים שונים, היוו "מסכת מעשים אחת", שאין זה מן המידה להטיל עליה יותר מעונש אחד" (ע"פ 4002/01 קורקין נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 250, 257 (2002)).

בקשה לדיון נוסף בפסק דין זה שהגיש העותר נדחתה גם היא (דנ"פ 4776/02).

2.

עתה מבקש העותר, פעם נוספת, להפחית מעונשו, כאשר מהלך טיעונו הוא כדלקמן: בית המשפט המחוזי פסק כי העבירות בהן הורשע העותר מהוות כולן פרשה אחת שבשלה הוטל עליו עונש אחד בגין מעשים שביצועם החל בשנת 1989. נוכח הוראת סעיף 3(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 טוען העותר כי יש להפחית את עונשו שכן בשנת 1989 עמד העונש המירבי בגין העבירות הקבועות בסעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג – 1973 (להלן: פקודת הסמים ) על 15 שנות מאסר. משכך, הוא גורס, חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו עת השית עליו את העונש של 20 שנות מאסר שהיה קבוע בגין עבירה זו במועד גזירת דינו, מה גם שעונש זה מנוגד לציפייתו הסבירה כי יושת עליו עונש שאינו עולה על 15 שנות מאסר. בא כוחו מדגיש, כי הוא מבקש סעד מן הצדק לאחר שמרשו מיצה זכויותיו בהליכים הפליליים ומדגיש כי בהליכים הקודמים בעניינו של העותר לא נדונה השאלה שהועמדה במוקדה של עתירה זו. נציין, כי לבקשת בא כוחו של העותר, קיימנו את הדיון בהיעדרו של העותר.

המשיבים סבורים כי יש לדחות העתירה בהיעדר עילה להתערבות בהליכים הפליליים שהתנהלו בעניינו של העותר. בא כוחם סבור כי את הטענות שמעלה העותר עתה היה באפשרותו להעלות במסגרת ההליך הפלילי והערעור עליו, אך לא כך עשה.

3.

עמדת המשיבים מקובלת עלינו במלואה. ראשית, כלל מבוסס היטב בשיטתנו הוא כי בית משפט זה ימשוך ידו מהתערבות בהליכים פליליים ואזרחיים המתנהלים – או שהתנהלו – בפני הערכאות הרגילות, למעט באותם מקרים חריגים בהם מתגלה חוסר סמכות או תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מנהלי טהור וכאשר אין לעותר סעד חלופי (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4) 683 (1987) ; בג"ץ 6836/05 אבירם נ' מדינת ישראל – הנהלת המכס והמע"מ , תק-על 2005(4) 2947 (2005) ; בג"ץ 8664/05 קרשין נ' בית המשפט לעניינים מקומיים תל אביב , תק-על 2005(4) 622 (2005)). הלכה למעשה מבקש העותר להפכנו לערכאת ערעור נוספת, לאחר שטענותיו נבחנו פעם אחר פעם ונדחו. גם אם מבקש הוא לעטות כסות של סעד מן הצדק על טענותיו, הרי שמהותן של הטענות נותרת בעינה – טענות שמקומן היה להתברר בהליך עיקרי. לא למותר לציין כי את הטענה שמעלה העותר בעתירה הנוכחית, הוא לא מצא להעלות בפני הערכאה הדיונית ועל התנהלותו זו אין לו להלין אלא על עצמו. לא מצאנו כי יש במקרה דנן דבר שיצדיק חריגה מן הכלל האמור ולמעשה, לאחר שהטענות נבחנו כדבעי שוב ושוב מוטב היה לעתירה זו לו לא היתה מוגשת.

גם לגופם של דברים מקובלת עלינו עמדת המדינה. טענת העותר כי הורשע במעשים המהווים פרשה אחת, אין לה בסיס. בגזר הדין צוין אמנם כי "בהתחשב בעובדה כי מדובר בפרשה מתמשכת יש להטיל עונש אחד בגין כלל העסקות", אולם דומה כי כוונת בית המשפט היתה כי פעילותו העבריינית של העותר היתה מתמשכת, דבר שיש לו חשיבות לעניין השיקולים בגזירת העונש, ולא כי יש לראות את המעשים כמסכת אחת. העותר הורשע במעורבות בעסקאות סמים שונות שבוצעו במועדים שונים והערכאות השונות אליהן פנה העותר בעניין זה כבר העירו על כך. יתרה מזאת, סעיף 19א לפקודת הסמים תוקן ביום 3.8.1989 בחוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מס' 3), התשמ"ט – 1989. חלק מן העבירות בהן הורשע העותר בוצעו לאחר שתוקן החוק. היינו, לאחר שהעונש המירבי בגינן הועמד על 20 שנות מאסר. ברי כי אין קנויה לו לעותר זכות כי העונש המירבי ייקבע בהתאם למועד ביצוע העבירה המוקדמת מבין העבירות בהן הורשע. סוף דבר, אין יסוד לטענות העותר.

העתירה נדחית.