מ"ח 272/07 יעקב קורקין נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו (תפ"ח 428/93) בעבירות של עשיית עסקה בסם מסוכן, יבוא סם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, סחר בסם מסוכן ושימוש במסמך מזויף, עבירות לפי סעיפים 13 ו-7(א)(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, ולפי סעיף 420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המבקש אשר היה סבור כי כתב-האישום נגדו הוגש שלא באישור היועץ המשפטי לממשלה, כמתחייב מסעיף 38(ד) לפקודת הסמים המסוכנים, העלה טענה זו מיד לאחר הכרעת-הדין, אך זו נדחתה כיוון שהמאשימה הגישה באותה עת צילום אישורו של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב-האישום, ולפי התאריך שהופיע בו הוא ניתן יום לפני שכתב-האישום הוגש. בהחלטתו מיום 24.1.95 קבע בית-המשפט בזו הלשון:

"הצהרה מפי ב"כ המדינה כי המסמך הוא מסמך שניתן ונחתם בידי היועץ המשפטי לממשלה היא מספקת על מנת לקבלו ככזה. לא שמעתי טענה שיש בה כדי להטיל ספק בעניין זה.

[...]

כל שנדרש הוא כי הסכמה כזו תהייה קיימת, ובמקרה הזה היא אכן קיימת" (עמוד 8 לפרוטקול, מיום 24.1.95).

עם זאת, האישור המקורי מעולם לא הומצא למבקש. היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי לא עלה בידו לאתר את המסמך המדובר, שבוער על-פי התקנות. ברם, אף אישור על ביעור המסמך לא הומצא.

2.

עקב הרשעתו, נגזרו למבקש 20 שנות מאסר. ערעור שהגיש נגד הכרעת-הדין לבית-משפט זה (ע"פ 2801/95) נדחה, וכך גם בקשתו לדיון נוסף בעניינו (דנ"פ 2274/98).

3.

המבקש, אשר עתר כבר בשנת 2004 לקיומו של משפט חוזר, פנה לבית-המשפט המחוזי

בתל-אביב–יפו ליתן צו לשחזור האישור האמור או האסמכתא לביעורו. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתו, וערר שהוגש על אותה החלטה לבית-משפט זה (בש"פ 9644/04) נדחה. בעקבות כך עתר המבקש לבית-משפט זה בשנית (בג"צ 5016/06), אך נדחה על-הסף כיוון שהעניין הוכרע במסגרת ההליך הפלילי. בקשה לדיון נוסף בעניין (דנג"צ 8683/06), נדחתה אף היא.

4.

עתה עותר המבקש

בפני להורות על משפט חוזר. את בקשתו סומך הוא על הוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984 ולפיה יש להורות על קיומו של משפט חוזר אם "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". עיוות הדין שהמבקש טוען לו מקורו, להבנתו, בארבעה ליקויים בהרשעתו: האחד , לא צורף אישור היועץ המשפטי לממשלה בעת הגשת כתב-האישום כמתחייב מלשון סעיף 38(ד) לפקודת הסמים המסוכנים; השני , קיים חשש סביר שהמסמך שהוצג אינו נאמן למקור וכי היועץ המשפטי לממשלה מעולם לא חתם על מסמך כזה; השלישי , המבקש הורשע על סמך ראיות בלתי קבילות. בעניין אחרון זה מתייחס המבקש לתמלילי שיחות של האזנות סתר לו ולאחרים, אשר הוגשו במשפטו. לטענתו, בית-המשפט קבע כי מדובר בחומר מודיעיני ונוכח קביעה זו אין תמלילים אלו קבילים במשפט פלילי וזאת מכוח תקנה 8(ב) לתקנות האזנת סתר, התשמ"ו-1986. הליקוי הרביעי והאחרון עליו מצביע המבקש הוא זיכויו של שותפו על-פי כתב-האישום, עמוס סולמי, מחלקו בפרשה במסגרת הסדר-טיעון. המבקש טוען כי המאשימה הכירה בחולשת הראיות שבידיה נגד השותף, ומכאן יש ללמוד כי הרשעתו של המבקש התבססה על ראיות בלתי-מספיקות. עוד טוען המבקש לעניין זה כי שתי החלטות סותרות אלו – הרשעתו של המבקש וזיכויו של שותפו, אינן יכולות לדור יחדיו.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. בבסיס ההכרעה אם להורות על עריכתו של משפט חוזר, עומד איזון בין שני אינטרסים: עקרון סופיות הדיון, מחד, והשאיפה לחקר האמת ולעשיית צדק, מאידך ( מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נג(1) 529 ). משפט חוזר, כך נקבע, אינו הכלל אלא החריג, ואין להורות על קיומו רק כדי לאפשר לבעל-דין המתקשה להשלים עם הרשעתו, לעתור לליבון עניינו מחדש. במקרה דנן, מובילה תוצאת האיזון למסקנה כי לא ניתן להיעתר לבקשה, וזאת מהטעמים המפורטים להלן.

טענתו הראשונה של המבקש, לפיה חובה להגיש את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה בעת הגשת כתב-האישום, הועלתה בפני הערכאה הדיונית ונזנחה בערכאת הערעור, ומשכך אין להענות לבקשה למשפט חוזר אך משום טעם זה. יתרה מכך, במקרה דנן קבעה הערכאה הדיונית כי אישור שכזה ניתן, וזאת נוכח ההעתק שהוגש לה והצהרת בא-כוחה של המשיבה. המבקש לא הראה טעם מדוע יש לשנות מקביעה חלוטה זו.

באשר לטענות המבקש בדבר אי-קבילותם של תמלילי השיחות – בעניין זה מקובלת עלי עמדת המשיבה ולפיה בית-משפט קמא לא קבע כעניין שבעובדה כי בחומר מודיעיני עסקינן. בית-המשפט המחוזי העיר כי:

"לא מצאתי בסיס לטענת הסנגורים כי בהקשר הנדון נעשו דברים מתוך זדון, העדר תום לב או שבוצעו מניפולציות כלשהן בקלטות מתוך כוונה ליצור חומר ראיות נגד מאן דהוא. התרשמותי היא כי ההקלטות והתמלילים נעשו, בעת שנעשו, לעבודה פנימית, לצרכים מודיעיניים" (עמוד 58 להכרעת הדין).

ראוי להדגיש כי דווקא עניין קבילותם של התמלילים כראיות היה מהותי ומרכזי במשפטו של המבקש. דא עקא, שטענתו זו, שבחומר מודיעיני עסקינן, לא הועלתה עובר להגשת בקשה זו. התרשמותי היא שבעניין זה מנסה המבקש לערוך "מקצה שיפורים" לטיעונים שהעלה בפני ערכאות קמא, ולכך לא יתן בית-משפט זה את ידו.

לבסוף, אין ממש בטענתו האחרונה של המבקש כי מהעובדה שהמשיבה נקשרה בהסדר-טיעון עם שותפו של המבקש, יש ללמוד כי חומר הראיות שהיה בידה לא היה מבוסס דיו. בית-המשפט המחוזי קבע כי די בחומר הראיות שהובא בפניו, ואותו בחן לפני - ולפנים, כדי להרשיע את המבקש, ובכך איני רואה מקום להתערב.

אשר על כן, הבקשה נדחית.