דנ"פ 3319/21 פלוני נ. פלוני

בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים מ' מזוז, ג' קרא

ו- י' וילנר ) מיום 13.4.2021 בע"פ 5359/20 (להלן: פסק הדין ), אשר קיבל באופן חלקי את ערעור המשיב 1 (להלן: המשיב ) על גזר דינו, והורה על הפחתת סכום הפיצוי למבקש – נפגע העבירה – שבו חויב המשיב.

רקע הדברים

1.

ביום 14.5.2020 הורשע המשיב, קטין יליד חודש אוקטובר 2003, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירה של ניסיון למעשה סדום בקטין יליד שנת 2010, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק, ובצירוף סעיף 25 לחוק. ביום 16.6.2020 גזר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיאה נ' זלוצ'ובר

והשופטים ש' פרידלנדר

ו- ד' כהן ) את דינו של המשיב ל-18 חודשי מאסר על תנאי; 200 שעות שירות לתועלת הציבור; צו מבחן לתקופה של 30 חודשים, שמתוכם ישהה המשיב במעון אחווה עד ליום 31.7.2022 וביתרת התקופה יהיה נתון בפיקוח לפי הנחיות שירות המבחן; ותשלום פיצוי לטובת המבקש בסך 50,000 ש"ח.

2.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המשיב ערעור לבית משפט זה, בגדרו השיג, בין היתר, על גובה הפיצוי שנפסק לטובת המבקש בציינו כי סכום הפיצוי שבו חויב אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות פסיקת הפיצויים הנוהגת ביחס לקטינים בעבירות דומות ואינו מתחשב באינטרס שבשיקומו. נוכח מצבו הכלכלי הרעוע של המשיב ומשפחתו, ובהיעדר כושר השתכרות בזמן שהותו במעון, טען המשיב כי אין ביכולתו לעמוד בתשלום הפיצוי בטווח הזמן הנראה לעין וביקש להפחית את גובה הפיצוי שהושת עליו, ולחילופין להורות על פריסת הפיצוי לתשלומים.

3.

ביום 13.4.2021 קיבל בית המשפט העליון (מפי השופטת וילנר , בהסכמת השופטים מזוז

ו- קרא ) את הערעור בחלקו. בפתח הדברים עמדה השופטת וילנר על ההלכה הנוהגת לפיה אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם גזר הדין מגלה סטייה בולטת מהענישה המקובלת במקרים דומים או במקרים שבהם נפלה בו טעות מהותית. עם זאת, השופטת וילנר ציינה כי עיון בפסקי דין שבהם הורשעו קטינים בנסיבות דומות למקרה דנן מעלה כי הפיצוי שבו חויב המשיב גבוה משמעותית משיעור הפיצוי שנפסק במקרים דומים ואף חמורים יותר (למשל בעבירות של אינוס) ולפיכך נקבע כי נוכח חשיבותו של עקרון אחידות הענישה, יש להפחית את סכום הפיצוי שהושת על המשיב. השופטת וילנר הוסיפה וציינה כי מסקנה זו נתמכת בתכלית השיקום המהווה תכלית מרכזית בהליכים פליליים המתנהלים נגד קטינים, שכן חיובו של קטין נעדר כושר השתכרות ממשי בתשלום פיצוי גבוה לנפגע העבירה עשוי להביאו לצבירת חובות אשר ילוו אותו שנים רבות ויטילו צל כבד על הליך שיקומו. עוד צוין בהקשר זה כי הטלת פיצוי בסכום גבוה על קטין מאלץ את בני משפחתו לשאת בנטל התשלום ועשוי לחטוא לתכלית ההליך הפלילי שלפיה העבריין הוא הנושא בעונש בגין מעשיו.

מטעמים אלו, ציינה השופטת וילנר

כי "ספק בעיני אם הכלל הידוע שלפיו שיעור הפיצוי הנפסק לטובת נפגע העבירה במסגרת ההליך הפלילי אינו תלוי ביכולתו הכלכלית של הנאשם [...] תואם את התכליות והמאפיינים הייחודיים של הליכים פליליים המתנהלים נגד קטינים" (פסקה 28 לפסק הדין), וסברה כי על בית המשפט

ליישם כלל זה באופן גמיש באשר לשיעור הפיצוי בעניינם של קטינים . השופטת וילנר הפנתה בהקשר זה לפסיקה קיימת ממנה עולה כי סכומי הפיצויים שבהם חויבו קטינים אשר הורשעו בעבירות מין חמורות נמוכים באופן ניכר בהשוואה לסכומים שהושתו על בגירים בנסיבות דומות. הובהר כי אין בהפחתת סכום הפיצוי כדי להקל ראש בחומרת מעשיו של המשיב או כדי למזער את הנזק המשמעותי שנגרם למבקש ולמשפחתו. עם זאת, מן הטעמים שפורטו הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש להפחית את סכום הפיצוי שהושת על המשיב ולהעמידו על 25,000 ש"ח, וכן לאפשר את פריסתו לתשלומים.

הבקשה דנן

4.

הבקשה דנן הוגשה על ידי נפגע העבירה, אשר טוען כי בפסק הדין נקבעו מספר הלכות חדשות וקשות באשר לאופן יישומה של הוראת סעיף 77 לחוק העונשין שעניינה פסיקת פיצויים לנפגע עבירה בהליך פלילי, המצדיקות קיום דיון נוסף. המבקש ממקד את טענותיו בשלוש קביעות מרכזיות: ראשית , לגישת המבקש לא היה מקום לבחון את הפיצוי שנפסק לטובת נפגע העבירה בראי מדיניות הענישה הנוהגת, שכן בהתאם להלכה הפסוקה, פיצוי נפגע העבירה מכוח סעיף 77 לחוק העונשין אינו מהווה "עונש" אלא סעד הנושא אופי אזרחי במהותו, ותכליתו לפצות את נפגע העבירה בגין נזקו וסבלו האינדיבידואלי. שנית , נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה לפיה בקביעת הפיצוי לנפגע העבירה, יש להביא בחשבון שיקולים הנוגעים לשיקום הנאשם הקטין. קביעה זו, לשיטת המבקש, מסיטה את מוקד הבחינה בקביעת הפיצוי אל עבר נסיבותיו האישיות של מבצע העבירה חלף התמקדות בנזקו ובסבלו הקונקרטי של הנפגע, והיא מתעלמת מן התכליות השיקומיות הטמונות בפיצוי נפגע העבירה, אשר מאפשר למבצע העבירה להכיר בחומרת מעשיו.

מכל מקום, נטען כי אף אם יש לשקול את אינטרס שיקום הנאשם בעת פסיקת הפיצויים לנפגע העבירה, יש לעשות זאת אך כשיקול משני ובהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטיות, ולא כקביעה גורפת ביחס לכלל מבצעי העבירה הקטינים באשר הם. שלישית , המבקש מלין על קביעתו של בית המשפט לפיה בקביעת הפיצוי לנפגע העבירה, יש להתחשב בשיקולים הנוגעים למצבו הכלכלי של הנאשם הקטין ולכושר השתכרותו. לגישת המבקש, קביעה זו עומדת בסתירה לפסיקתו של בית משפט זה, לפיה מצבו הכלכלי של הנאשם אינו מהווה שיקול רלוונטי בעת השתת הפיצוי האמור וכן לפסיקה לפיה קטינותו של נאשם כשלעצמה אינה יכולה לפטור אותו מתשלום פיצוי על הנזק שגרם לו.

לשיטת המבקש לפסק הדין השלכות רוחב קשות על זכויותיהם של נפגעי עבירה, שכן הוא מצמצם את יכולתם לזכות בפיצוי בגין נזקם, בנסיבות שבהן מבצע העבירה הוא קטין. עוד נטען כי תוצאת פסק הדין יוצרת הבחנה פסולה בין נפגעי עבירה שנפגעו על ידי בגיר ובין אלו שנפגעו על ידי קטין, שכן שהאחרונים זכאים לפיצויים בשיעור מופחת בשל שיקולים שאינם נוגעים להיקף הנזק שנגרם להם.

5.

המשיב טוען מנגד כי יש לדחות את הבקשה לדיון נוסף, וכי לא נפסקה בפסק הדין כל הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת או הלכה שמצדיקה קיום דיון נוסף מפאת קשיותה. המשיב סומך את ידו על קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין, אשר לגישתו אך יישם את העקרונות שנקבעו בפסיקה באשר לפרשנותו של סעיף 77 לחוק העונשין והחיל אותם על נסיבות העניין. המשיב סבור עוד כי קביעותיו של בית המשפט ביחס לשיקולים המנחים בפסיקת פיצויים בהליכים פליליים המתנהלים נגד קטינים, עולות בקנה אחד עם ההסדר המעוגן בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, אשר מחייב, כך המשיב, את בית המשפט לנוער לשקול במסגרת בחינת הפיצוי הראוי לנפגע העבירה את השלכותיו על אינטרס שיקומו של הנאשם הקטין ועל מצבו הכלכלי.

6.

המשיבה 2 (להלן: המדינה ) טוענת מצדה, כי אכן, בחלק מקביעותיו של בית המשפט יש משום חידוש או קושי מסוים. המדינה מציינת, בין היתר, כי הקביעה לפיה הפיצוי מהווה "עונש" חורגת מקביעותיו הקודמות של בית משפט זה, וכי הקביעה לפיה פיצוי עלול לפגוע בהליך שיקומו של קטין מעוררת קושי של ממש, שכן לרכיב פיצוי כשלעצמו יש ערך שיקומי הנוגע להפנמה ולקיחת אחריות של הקטין על מעשיו. המדינה אינה חולקת על הקביעה לפיה ביחס לקטינים יש ליישם באופן גמיש את הכלל הקובע כי אין להתייחס ליכולת הכלכלית של נאשם במסגרת פסיקת הפיצוי, אך לשיטתה גמישות זו צריכה להתבטא ככלל בפריסת סכום הפיצוי ורק בנסיבות ספציפיות להביא גם להפחתה מסוימת של סכום הפיצוי. המדינה מבהירה עם זאת, כי אף שהיא אינה מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסק הדין, קיים ספק אם הקשיים האמורים מקימים עילה לקיומו של דיון נוסף בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בפסק הדין, בבקשה לדיון נוסף ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. דיון נוסף הוא הליך חריג ונדיר השמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"פ 173/20 גודובסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (19.4.2020)). עוד נקבע בפסיקה כי על ההלכה החדשה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת (דנ"פ 4966/19 קרני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (8.8.2019)).

לא זה המקרה שלפנינו.

8.

קריאת פסק הדין נושא הבקשה דנן מעלה כי יש קושי לחלץ ממנו הלכה מפורשת וגלויה העומדת בסתירה לפסיקתו הענפה של בית משפט זה בעניין אופן יישומה של הוראת סעיף 77 לחוק העונשין. כפי שנקבע לא אחת, פסיקת הפיצוי בהליך הפלילי אינה מחייבת הוכחה מדויקת של הנזק שנגרם לנפגע העבירה, וזה נקבע על דרך האומדנא בהתאם להתרשמות בית המשפט ( דנ"פ 5625/16 קארין נ' בוקובזה , פסקה 31 לחוות דעתי (13.9.2017) (להלן: עניין בוקובזה );

ע"א 6925/16 מדינת ישראל נ' ג'רחי , פסקה 25 (12.5.2019) ). הטעם לכך נעוץ, בין היתר, בכלים הראייתיים המוגבלים העומדים לרשותו של בית המשפט בהליך הפלילי ובאופיו של הפיצוי אשר הינו בבחינת "עזרה ראשונה" לנפגע העבירה ואינו מיועד לפצותו בגין מלוא נזקו (עניין בוקובזה , פסקה 6 לחוות דעתו של השופט י' עמית ). בהיעדר הוכחת נזק מדויק בהליך הפלילי, רשאי בית המשפט להסתייע בכלים שונים, ובכלל זה בשיעור הפיצוי שנפסק בנסיבות דומות, כאמת מידה לקביעת הפיצוי הראוי במקרה שלפניו (ראו: ע"פ 7186/19 טובי נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (8.1.2020); ע"פ 1062/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 21 (9.7.2019)). בענייננו, בית המשפט בחן את עובדות המקרה ומצא כי יש להפחית את גובה הפיצוי שהושת על המשיב באשר הוא "חורג באופן ניכר משיעור הפיצוי שנפסק במקרים דומים" (פסקה 22 לפסק הדין), ובכך אין משום חידוש המצדיק קיומו של דיון נוסף.

אומנם, כפי שציינו המבקש והמדינה בטענותיהם, פיצוי לטובת נפגע עבירה הנפסק מכוחו של סעיף 77 לחוק העונשין נועד לפצות את הנפגע בגין נזקו וסבלו ואינו בבחינת עונש נוסף המוטל על הנאשם בגין ביצוע העבירה (ראו: עניין בוקובזה , פסקה 15 לחוות דעתי; רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 418, 462 (2002)). במובן זה אכן נפלה שגגה בשימוש בביטויים "מדיניות ענישה" ו"אחידות הענישה" בפסק הדין. אולם, ברי כי בית המשפט לא ביקש לשנות מן ההלכה הנוהגת בהקשר זה ביחס למהות הפיצוי לנפגעי עבירה. על כן, וכפי שנקבע זה מכבר – טעויות ב יישום הלכה קיימת אינן מקימות עילה לדיון נוסף בפסק הדין (ראו והשוו: דנג"ץ 5924/20 המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון נ' אבו סוהילה , פסקה 9 (8.10.2020); דנ"פ 269/21 טאלב נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (25.5.2021)).

9.

אשר לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בנסיבות שבהן מבצע העבירה הוא קטין, צוין בפסק הדין כי המסקנה בדבר הפחתת הפיצויים במקרה דנן נתמכת אף בתכלית שיקומו של הנאשם, נוכח חשיבותה של תכלית זו בהליכים פליליים המתנהלים נגד קטינים. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה את הכלל הנוהג ולפיו שיעור הפיצוי הנפסק לטובת נפגע עבירה אינו תלוי ביכולתו הכלכלית של הנאשם, אך סבר כי כאשר מדובר בקטינים מן הראוי ליישמו באופן גמיש. מכל מקום, הערות אלה היוו אך תמיכה להנמקה העיקרית להפחתת הפיצוי והיא – החריגה מגובה הפיצוי שנפסק במקרים דומים. ההערות הנוספות לא נדרשו לצורך ההכרעה בערעור ומשכך, הן אינן מקימות עילה לדיון נוסף, בפרט מקום שבו לא ניתן לראות בהן הלכה ברורה ומפורשת שנקבעה במודע ובמכוון (ראו: דנ"פ 6875/18 הסנגוריה הציבורית נ' ראדה , פסקה 16 (8.8.2019); דנ"פ 8886/20 ליטוין נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (21.1.2021)).

כך גם טענת המבקש בדבר השלכות הרוחב של פסק הדין על זכויותיהם של נפגעי עבירה דינה להידחות. פסק הדין לא שינה ממעמדו של העקרון הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין,לפיו נקודת המוצא לקביעת הפיצוי היא "ערך הנזק או הסבל שנגרמו" לנפגע העבירה, ולא יכולתו הכלכלית של הנאשם. כמו כן, בניגוד לנטען על ידי המבקש, בפסק הדין לא נקבע כלל גורף לפיו בכל מקרה שבו מבצע העבירה הוא קטין קיימת הצדקה להפחתת הפיצויים שבהם יחויב.

10.

הבקשה נדחית, אפוא, מן הטעמים המפורטים לעיל.