דנ"פ 5902/21 פלוני נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (המשנה לנשיאה נ׳ הנדל , והשופטים י׳ אלרון

ו- ע׳ גרוסקופף ) בע״פ 5705/20 שניתן ביום 25.8.2021 (להלן: פסק הדין ), אשר דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו בשורה של עבירות מין במשפחה ועל גזר הדין שניתן בעניינו.

רקע הדברים

1.

ביום 7.5.2020 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים י' רז לוי , ג' שלו

ו- א' משניות ) בשש עבירות של מעשים מגונים במשפחה לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ), בנסיבות המנויות בסעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק, וכן במספר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(2) לחוק. על פי עובדות כתב האישום, המבקש ביצע שורה של מעשים מיניים במתלוננת, בתה הקטינה של בת זוגו, בהיותה בת 12-11 שנים, וכן תקף אותה ואת אחיה במספר הזדמנויות.

כעולה מהכרעת הדין, הרשעת המבקש נסמכה בעיקרה על שלוש החקירות הראשונות של המתלוננת, אשר נמסרו בפני חוקרת ילדים ותועדו באופן חזותי (להלן: הגרסה הראשונה ), וכן על העדויות של חוקרת הילדים, גורמי החינוך והטיפול וחברתה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי מצא את גרסתה הראשונה של המתלוננת אמינה, סדורה ועקבית ובכר אותה על פני גרסתה המאוחרת, בה חזרה בה המתלוננת מהדברים שמסרה בהודעותיה הראשונות (להלן: הגרסה המאוחרת ). בדחותו

את גרסתה המאוחרת קבע בית המשפט כי בחקירתה האחרונה מסרה המתלוננת עדות שאינה אחידה וקוהרנטית, וכי הסבריה השונים באשר לסיבה שבעטיה חזרה בה מתלונתה סתרו זה את זה ולא התיישבו עם המארג הראייתי הכולל. לצד המהימנות הרבה שרחש לגרסתה הראשונה של המתלוננת, בית המשפט

המחוזי אף מצא מספר חיזוקים ראייתיים להודעותיה הראשונות, וכן ראיות שיש בהן כדי להחליש את גרסתה המאוחרת, וביניהן עדויות בדבר מצבה הנפשי ושקרים מהותיים בגרסתו של המערער, אשר עלו כדי סיוע לגרסתה הראשונה. לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו שש שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וכן חייבו לשלם למתלוננת פיצוי בסך של 70,000 ש"ח.

2.

המבקש ערער על הרשעתו לבית משפט זה ולחלופין על חומרת העונש שהושת עליו. בערעורו טען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שביכר את גרסתה הראשונה של המתלוננת על פני גרסתה המאוחרת, בה חזרה המתלוננת מטענותיה על אודות המעשים המיוחסים לו. עוד טען המבקש כי לא התקיימה דרישת הסיוע הנחוצה לצורך הרשעתו על יסוד גרסת המתלוננת שנגבתה בפני חוקרת ילדים. בהקשר זה טען המבקש כי אין לראות בשקריו ראיית סיוע לגרסתה הראשונה של המתלוננת, שכן הם אינם עומדים בקריטריונים שהותוו בפסיקה לעניין זה. עוד הוסיף המבקש כי אין במצבה הנפשי של המתלוננת כדי לסייע לגרסתה הראשונה, שכן מצבה הנפשי היה מורכב עוד קודם לתלונתה ואינו קשור אליו דווקא. בנוסף, טען המבקש למספר מחדלי חקירה בשל אי-חקירת עדים פוטנציאליים אשר פגמו ביכולתו להתגונן, ובכלל זה, אי-חקירת חברותיה של המתלוננת שנזכרו בחקירתה האחרונה.

3.

ביום 25.8.2021 דחה בית משפט זה פה אחד (השופט אלרון , בהסכמת המשנה לנשיאה הנדל והשופט גרוסקופף ) את ערעור המבקש. בפתח הדברים נקבע כי בנסיבות המקרה דנן אין בטענות המבקש כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר נתמכו במארג הראיות הכולל ונסמכו על ממצאי עובדה ומהימנות. השופט אלרון סקר באריכות את חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט המחוזי ומצא כי אין מקום להתערב בהעדפתו את גרסתה הראשונה והמפלילה של המתלוננת על פני גרסתה המאוחרת. בהקשר זה נקבע כי בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו בין שתי הגרסאות הנוגדות של המתלוננת על התרשמות מנומקת ומפורטת מחומר הראיות שהובא בפניו, ומשכך דרישת ההנמקה, המתחייבת במקרים מעין אלה, קוימה במלואה ואין יסוד להתערב בהכרעתו. אף לגופו של עניין, נקבע כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי יש לבכר את גרסתה הראשונה של המתלוננת על פני גרסתה המאוחרת, שכן התמונה העובדתית המצטיירת מן הגרסה הראשונה היא הגיונית, עקבית, נתמכת במכלול הראיות, ויש לה אחיזה בעדויות של עדים נוספים. זאת בניגוד לגרסתה המאוחרת של המתלוננת אשר מעוררת תמיהות ורצופה בסתירות פנימיות. עוד הוסיף בית המשפט כי יש להבין את חזרת המתלוננת מגרסתה בשלב כה מתקדם של ההליך, על רקע הלחץ הרב שבו הייתה נתונה מאז הגשת התלונה מצד בני משפחתה.

עוד נקבע כי התקיימה דרישת הסיוע המעוגנת בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955. בית המשפט ציין בהקשר זה כי נמצאו מספר ראיות המסייעות לגרסתה הראשונה של המתלוננת, וביניהן, עדויות בדבר מצבה הנפשי ושקרים מהותיים בגרסת המבקש. אשר לשקרי המבקש, בית המשפט עמד על התנאים שהותוו בפסיקה, אשר בהתקיימם שקרי נאשם עשויים לשמש סיוע לראיות התביעה. בענייננו, כך צוין, "לא זו בלבד שעדותו של המערער הותירה רושם לא אמין בכללותה, ונפלו בה סתירות, תמיהות ושקרים, אלא אף נקבע כי השקרים שאמר המערער הינם שקרים מהותיים, הקשורים במישרין לתלונתה של המתלוננת, ואשר נועדו להציג גרסה שקרית בפני בית המשפט" (פסקה 24 לפסק הדין). משכך, נקבע כי לא נמצא מקום לסטות מקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה שקרי המבקש מקיימים, בהצטברותם, את הסיוע הנדרש לגרסת המתלוננת וכי אין להתערב במשקל הראייתי שייחס בית המשפט המחוזי לראיות הסיוע שנמצאו.

אשר לטענות המבקש בדבר מחדלי החקירה, בית המשפט הדגיש כי בהתאם להלכה הנוהגת, יש להבחין בין מחדל בביצוע פעולת חקירה שניתן לתקנו לבין מחדל חקירה שלא ניתן לרפא את נזקו ואת החסר הראייתי שי צר. במקרה דנן, כך צוין, הגנת הנאשם רשאית הייתה לזמן את חברתה של המתלוננת לעדות ובכך ניתן היה בנקל לרפא את המחדל הנטען. מכל מקום, בית המשפט ציין כי כאשר קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם, כבענייננו, אין בקיומם של מחדלי חקירה כשלעצמם כדי להביא לזיכויו. כך נקבע כי בחינת מחדלי החקירה להם טוען המבקש מעלה שאין בהם כדי לקפח את הגנתו של המבקש או לפגום ב"יש" הראייתי באופן המצדיק את זיכויו. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא נמצא מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, שכן העונש שהושת על המבקש מאוזן והולם את מדיניות הענישה המקובלת והראויה בעבירות החמורות שבהן הורשע, ויש שיאמרו אף מקל.

הבקשה לדיון נוסף

4.

מכאן הבקשה דנן, בה טוען המבקש כי בפסק דינו של בית משפט זה נקבעו מספר הלכות חדשות וקשות אשר סותרות הלכות קודמות. לשיטת המבקש, בית המשפט שגה כ אשר אימץ את ממצאי העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי בנוגע לגרסתה הראשונה של המתלוננת מבלי לצפות בתיעוד חקירותיה. בכך, טוען המבקש, סטה בית המשפט מההלכה הנוהגת לפיה ה כלל בדבר אי-התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אינו חל מקום שבו העדות העומדת להכרעה היא עדות מצולמת, אשר לגביה אין הערכאה הדיונית נהנית מכל יתרון על פני ערכאת הערעור. עוד שב המבקש וטוען כי לא היה מקום להכיר בשקריו כראיית סיוע לגרסתה הראשונה של המתלוננת משלא התקיימו המבחנים המצטברים שהותוו בפסיקה. לבסוף, טוען המבקש כי בית המשפט סטה בפסק דינו מההלכה הנוהגת בעניין אחריות התביעה בגין קיומם של מחדלי חקירה. בהקשר זה נטען כי בית המשפט קבע הלכה חדשה ולפיה כל אימת שניתן לרפא את הנזק הראייתי שנוצר בעקבות מחדלי החקירה, אזי האחריות לרפא את המחדל מוטלת על ההגנה. הלכה זו, לשיטת המבקש, היא הלכה מוקשית, המעבירה את נטל הבאת הראיות לכתפי ההגנה ופוגעת בזכויותיהם של נאשמים.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בפסק הדין ובבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. דיון נוסף הוא הליך חריג ונדיר השמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"פ 6875/18 הסנגוריה הציבורית נ' ראדה , פסקה 16 (8.8.2019)). עוד נפסק כי על ההלכה החדשה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת (דנ"פ 3319/21 פלוני נ' פלוני , פסקה 7 (4.8.2021)).

עיון בפסק הדין מושא הבקשה מעלה כי המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו.

6.

לטענת המבקש, בית המשפט קבע הלכה חדשה בנוגע לכלל אי-התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (להלן: כלל אי-ההתערבות ), בכך שהחיל את הכלל ביחס לעדותה של המתלוננת, וזאת מבלי שצוין כי אכן צפה בתיעוד החזותי של חקירותיה. דין טענה זו להידחות. אף שבפסיקה נקבעו חריגים לכלל אי-ההתערבות, בין היתר בנסיבות שבהן מדובר בקטין שהעיד בפני חוקר ילדים, נפסק כי גם במקרים אלו שומה על ערכאת הערעור לנקוט משנה זהירות ולהתאים את היקף הביקורת לנסיבות עניין, תוך מתן משקל למארג הראייתי הכולל (ראו: ע"פ 9804/08 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 18 (14.4.2011); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל , פסקה 19 (8.9.2011)) .

יתר על כן, נפסק כי מקום שבו יתר העדויות המשליכות על הערכת מהימנות הקטין נשמעו בפני הערכאה הדיונית, מצטמצמת ההצדקה להתערב בקביעותיה לגבי מהימנותו (ע"פ 1697/20 שורדיקר נ' מדינת ישראל , פסקה 33 (24.8.2021); ע"פ 4203/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 21 (29.7.2020); ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (7.9.2011)).

פסק הדין נושא הבקשה אינו חורג ואינו סוטה מן ההלכה הנוהגת בהקשר זה על חריגיה. בית המשפט בחן את התשתית הראייתית שנפרסה בפניו ובפני הערכאה הדיונית ולא מצא עילה להתערב בהעדפתו של בית המשפט המחוזי את גרסתה המפלילה של המתלוננת על פני גרסתה המאוחרת, בציינו כי מסקנה זו נומקה כדבעי ונתמכה בחומר הראיות הכולל. כאמור לעיל, על פי הפסיקה הנוהגת גם במקרים שבהם משקלו של כלל אי-ההתערבות נחלש, על ערכאת הערעור לבחון את מכלול התשתית הראייתית, וכך אכן נעשה בלא שנקבעה כל הלכה לעניין כלל אי-ההתערבות. מדובר, אפוא, ביישום ההלכה הנוהגת על המקרה הפרטני דנן, אשר אינו עולה כדי הלכה חדשה המצדיקה קיומו של דיון נוסף.

7.

הוא הדין באשר לטענת המבקש בעניין מחדלי החקירה. כל שנקבע בפסק הדין הוא כי "לסנגוריה היתה הזדמנות לבקש מבית המשפט לזמן את [חברת המתלוננת] לעדות, וכך ניתן היה לתקן בקלות את המחדל הנטען" (פסקה 25 לפסק הדין). בדברים אלה אין לקרוא את ההלכה שהמבקש טוען לה, ולפיה הנטל לתקן מחדלי חקירה מונח על כתפי ההגנה. עוד הוסיף בית המשפט וקבע, בהתבסס על הפסיקה הקיימת, כי אין בקיומם של מחדלי חקירה כשלעצמם כדי להביא מניה וביה לזיכוי הנאשם וככל שלא נפגעה יכולתו לנהל הליך הוגן (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל

(18.5.2006); ע"פ 9284/17 חורש נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (5.3.2020)). בית המשפט מצא כי קיימת תשתית ראייתית המבססת את הרשעתו של המבקש וקבע כי לא היה במחדלי החקירה הנטענים כדי להטות את הכף לעבר זיכויו. קביעות אלו בפסק הדין, אשר התבססו על הנסיבות הפרטניות של המקרה ועל חומר הראיות הקונקרטי, עולות בקנה אחד עם הפסיקה שאליה הפנה בית המשפט בפסק הדין, ואין בהן משום חידוש הלכה.

8.

יתר טענות המבקש הן טענות ״ערעוריות״ מובהקות אשר נדונו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט וכידוע, ״הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף״ (דנ"פ 6688/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (11.11.2019); דנ"פ 3678/19 אמסלם נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (12.6.2019)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.