דנ"פ 6072/11 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

זוהי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"פ 8870/10 (מפי כבוד השופטים ע' ארבל, ח' מלצר ו ע' פוגלמן ).

העותר הורשע, ביחד עם בת-זוגו, בעבירות של התעללות בקטין חסר ישע ושל מעשה מגונה בקטין בן משפחה בנסיבות אינוס, בגין מעשים שביצעו בבנם הפעוט. עונשו של העותר נגזר לחמש שנות מאסר בפועל וכן מאסר על-תנאי. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של העותר בפסק-דין ארוך ומנומק, שבסופו הגיע למסקנה כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי או במסקנותיו.

2.

בית המשפט העליון דן בשאלה אם יש לסווג את חלקו של העותר במעשים כ"מבצע בצוותא", תוך סקירת המבחנים הרלוונטיים שנקבעו לצורך כך בפסיקה. לאחר שבחן את התנהגות העותר במהלך ביצוע העבירות, קבע בית המשפט העליון כי "[העותר] היה מצוי במסגרת הפנימית של העשייה העבריינית בקטין והיה גורם ישיר ומרכזי בביצוע המעשים". אף שמבחינת העשייה הפיזית, בת-זוגו של העותר היא שקיימה את המגע עם הקטין, נקבע כי "נוכחותו המתמדת [של העותר] בזירה מצביעה על הבנתו את חיוניות הימצאותו במקום לשם ביצוע המעשים על-ידי המערערת. הנסיבות מלמדות כי הוא אף רצה בהתקיימותם... על רקע רצונו זה, הוא נמנע כמעט לחלוטין מלעשות דבר מה כדי למנוע את מעשי המערערת". בית המשפט העליון הוסיף כי העותר עודד בהתנהגותו את בת-זוגו לבצע את המעשים המיניים בקטין ואף הביא את הקטין למיטתה של בת-הזוג. העותר, כך נקבע, תכנן את מהלכיו העברייניים מראש, והתקין מצלמת וידאו לשם תיעוד המעשים המיניים בקטין.

3.

כיום מבקש העותר לקיים דיון נוסף בפסק-הדין. עתירתו נסמכת על הקשיים שבהם הוא צפוי להיתקל עקב עונש המאסר ועל טענות שטען לפני בית המשפט העליון בערעורו. כן טוען העותר כי לא זומן לשימוע פסק-הדין שניתן בערעורו.

דין העתירה להידחות. כידוע, תנאי ראשון לקיום הדיון נוסף הוא כי נפסקה הלכה חשובה, קשה או חדשה, או הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון (סעיף 30 חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בפסק-הדין מושא העתירה לא נפסקה כל הלכה, קל וחומר שלא הלכה מן הסוגים המנויים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט. טענותיו של העותר נדונו בפירוט במסגרת ערעורו ואין מקום להידרש להן בשנית בהרכב מורחב של שופטים. גם הקשיים שעליהם מצביע העותר, הכרוכים בנשיאת עונש מאסר בפועל, אינם עילה לדיון נוסף. עונשו של העותר נגזר בהתאם לחומרת מעשיו, וכפי שנכתב בפסק-הדין, הוא מבטא את שאט הנפש והסלידה ממעשיהם של העותר ובת-זוגו ואת חלקו המשמעותי של העותר במעשים שבוצעו בבנו.

לבסוף יוער, כי פסק-הדין שומע בנוכחות בא-כוחו של העותר, לאחר שזה נתן את הסכמתו לשימוע שלא בנוכחות העותר.

התוצאה היא שהעתירה נדחית.